שב"חית

מה עומד מאחורי הביטול ההמוני של אישורי עבודה לפלסטינים

"כולנו היינו חיילים, כולנו מרחנו משחת נעליים על הפרצוף", אומר ישראלי שהשב"כ מונע פתאום את כניסתו. אבל מה הקשר של זה לתג מחיר?

שעתיים אחרי המשטרה והצבא, הופיע גם השב"כ בבית חליל בכפר סינג'ל. ביום רביעי שעבר המשפחה התעוררה בבוקר וגילתה שאלמונים הטמינו מתחת לטנדר שבחצר חומרי בעירה (קופסאות פלסטיק מלאות בבנזין ועליהן סיגריות שדלקו מעט, וכבו - אתר "הארץ", 1.8). הכפר שוכן מצפון לרמאללה. התנחלות שילה ממזרח, מעלה לבונה ממערב, ולידן כל מיני מאחזים. האלמונים גם השאירו כתובת בעברית: "אל תגעו לנו באדמות. תג מחיר". זהו רמז דק כמו פיל לכפר כולו: הפסיקו את הפרויקט של טיוב אדמותיכם.

פה, כמו ברחבי הגדה, מונעים מתנחלים בעשר השנים האחרונות מהחקלאים להגיע לאדמותיהם. זה שלוש שנים הכפר, בסיוע הצלב האדום, נאבק עם ביורוקרטיית הכיבוש כדי לשוב לאדמה. באחרונה סוכם שהחקלאים יחזרו לעבד חלק מאדמתם (כאלף דונם) החל מחודש יולי שעבר. המתנחלים, מעודכנים תמיד, היו שם כדי לחסום ולהפחיד. לכן נאלצו החקלאים לחרוש את אדמתם בתיאום עם מינהלת התיאום והקישור ובליווי צבאי. זה לא מנע מהמתנחלים לשוב ולחסום ב-25 ביולי את הדרך וליזום עימות. השיבה לאדמות נדחתה בכמה ימים. ביום רביעי היתה אמורה להתחדש, נדחתה שוב - ואז התגלה האיום הישיר ברצח. היום (ראשון) אמורה העבודה להתחדש.

רכז השב"כ, לבוש בשכפ"ץ הציג עצמו כ"נאדר". הוא דיבר בחביבות עם בני הבית, בערבית טובה, עם הברכות ההולמות. "מאין אתה יודע עברית", שאל בחיוך חביב את אחד הבנים. "עבדתי בישראל", אמר הבן את המובן מאליו. דוד שלו מילמל מאחור: "ומי מאתנו לא עבד בישראל עד שסגרתם לנו את הדרך?"

החיילים ונאדר עזבו, ומעשה שטן, המכונית שלי לא זזה. מיד הזעיקו את סאמי. הוא הקשיב למנוע שהשתתק באנחה, וצלל מאחורי המושב האחורי. בעברית הסביר לי שזו "משאבת הדלק" ומנה בעצב את שמות המוסכים בירושלים שבהם עבד. "כל החיים עבדתי בישראל עד שסגרו עלינו, לפני עשר שנים". מה זה, התחלת לעבוד בגיל 5, שאלתי. "לא, בגיל 15", ענה. כולו בן 35.

כפר סינג'ל. מתנחלים הניחו חומרי בעירה מתחת לטנדרעמירה הס

הוא מקנא במי שמקבלים היתרי עבודה בישראל. ואני נזכרתי בעשרות הפועלים שלפני כחודשיים הגיעו, כבכל יום ראשון, לכמה מחסומים בגדה, הושיטו את היתרי העבודה שלהם והתבשרו שהפכו ל"מנועי שב"כ". למה? ככה. הם בני 40 עד 60, עובדים לפחות 20 שנה בישראל, ופתאום הם "חשודים" במשהו עלום. סיפרה לי עליהם סילביה פיטרמן מ"מחסום ווטש", שעם חברותיה הקימה "יחידה" המתמחה במאבק בביורוקרטיית ההיתרים. אליה פנו כ-24 פועלים, אך מספר המנועים הפתאומיים גבוה יותר.

דיברתי עם כמה מהפועלים: תושבי כפרים, מפרנסים יחידים של משפחות גדולות, כועסים כצפוי, כמעט נואשים. התקשרתי לכמה מהמעסיקים הישראלים. בעל מסגרייה, בעל בית בד, חקלאים, בעלי מוסכים. כולם מכירים היטב את עובדיהם, אפילו תלויים בהם. הם התקשו להאמין שאלה הפכו בן-לילה ל"חשודים". אחד מהמעסיקים אמר לי: "כולנו היינו בצבא. כולנו שמנו את משחת הנעליים על הפרצוף. זה לא משהו בלעדי לחבר'ה. כולנו אנשים חושבים. אני יכול להרגיש כשמשהו נעשה סתם. אם היית יודע שאתה מתמודד עם משה מראשון, זה משהו אחר. אבל אתה מתמודד עם מישהו שלא נחשף ועובד במחשכים, לך תתעמת אתם".

הוא התרוצץ בין כמה רשויות כדי להבין מה המניעה ולנסות להסירה, וגילה עד כמה הסרת ה"מניעה" היא תהליך מסובך, ארוך ומייגע. יש עורכי דין או מאכערים (בהם כמה תושבי התנחלויות) שעושים קופה יפה מזה. אצל פיטרמן וחברותיה זה בהתנדבות. חלק מההתנגדות לכיבוש.

מאחורי הביטול השרירותי וההמוני של אישורי עבודה מסתתר ניסיון לגייס משת"פים. נותנים "מכה" של כמה עשרות מניעות כאלו, בהנחה שמישהו ייתפס בחכה: זה כבר קרה בעבר. העליתי זאת בשאילתה לשב"כ. בהסכמת ארבעה פועלים ציינתי את שמותיהם ושאלתי גם איך ייתכן שהם נהפכו ל"מנועים מסיבה ביטחונית" כשאפילו לא נחקרו או נעצרו.

השב"כ ענה: הטענה המופיעה בפנייתך, ולפיה שב"כ מנהל מדיניות שגרתית על מנת לגרום לאנשים לאבד את מקור פרנסתם לתכלית כלשהי - משוללת כל יסוד. ולגבי הארבעה, הפלא ופלא: "הפלסטינים המוזכרים בפנייתך אינם מנועי כניסה לישראל בעת הזאת".

פיטרמן ביררה מיד, ואכן גילתה ש"אין מניעה" לאותם ארבעה. התברר גם ש-20 פועלים אחרים שפנו לעזרתה, גם הם "לא מנועים בעת הזאת". התחיל מסע התלאות של "מחסום ווטש" בין פקידים, חיילים ופקסים כדי להוכיח למחשב שהפועלים לא מנועים וכדי שהיתרי העבודה יחודשו. מעסיק אחד (מבין ה-24) מצא כבר פועל אחר. פועל אחד עדיין מחכה לאישור. אבל השאר שבו לעבודה, אחרי שאיבדו סתם כך חודש או חודשיים של עבודה ומשכורת.



תגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות