כשהמשטרה של הקונגרס הלאומי האפריקאי (ANC) בדרום אפריקה טובחת בכורי פלטינה, שדורשים מבעלי מכרה (חברה פרטית רב-לאומית! רשומה בלונדון!) שכר שיתחיל להלום את קשיי העבודה ואת ערך המתכת בחדרי ניתוחים ועל אצבעות האלפיון העליון, אין שום סיכוי שטרקטור פלסטיני אחד שחיילים החרימו ידגדג את תשומת לבו של עורך חדשות חוץ אחד בעולם. בתחרות הבינלאומית על סבל, דם ויגון סוריה מנצחת את דרום הר חברון, שם החלו צה"ל והמינהל האזרחי להפעיל בלהיטות ובחומרה את סמכותם כריבון העליון, ולהחרים בשבוע האחרון כלי רכב שמפרים הוראת שטח צבאי סגור.
בקרב-רב על יצירתיות במאבק נגד רשויות דכאניות, אין פלא ש"פוסי ריוט" ברוסיה הפוטינית גוברת מבחינה תקשורתית על כ-1,800 רועי צאן וחקלאים, שמתעקשים להישאר ולחיות ולהתרבות בגידול טבעי (שומו שמיים), במקום שבו נולדו הסבתות והסבים שלהם הרבה לפני שהרצל חזה את המדינה היהודית, הרבה לפני שהצבא של אותה מדינה החליט שאדמתם, אבל בדיוק היא, מתאימה לאימוניו, ושאימוניו אלו ידחקו הצדה את זכותם של התושבים המקוריים לחיים בכבוד ובבטחה.
הטרדות של עורכי חדשות חוץ אינן משיקולינו, ולכן אנו יכולים לשוב זה השבוע השני ברציפות לשטח אש 918, ולספר הפעם על הטרקטור שבבעלות מחמוד ג'בארין, שהחיילים החרימו; על הנהג העבריין שהחיילים עצרו, חמזה ג'בארין, ועל המועקה ששררה בכפר המערות ג'ינבה בלילה שבין רביעי וחמישי - כשקודם עדר נעלם (הוא יימצא שלם ובריא לפנות בוקר), ואחר כך לא שב נהג הטרקטור שיצא לחפשו. רק בתחילת השבוע שעבר החרימו פקחי המינהל האזרחי שני כלי רכב שנסעו ליד כפר אחר - מופאקרה - גם כן בתואנה שהם הפרו את הוראות שטח האש. במאי היו כמה החרמות כאלו - בין השאר של רכב שהסיע מורים לבית הספר העממי בג'ינבה. כל הסימנים מראים שמעתה זה יקרה שוב ושוב: לא עוד מלחמה נגד הישארות האינדיאנים שלנו על אדמתם רק באמצעות צווי הריסה של בורות מים ואוהלים, אלא גם באמצעות החרמת כלי רכב. במיוחד תהיה יעילה ההחרמה של כלי רכב שמובילים מים - כי כידוע ישראל השכילה לסרב כל השנים האלו להתקין צינורות שיובילו מים לא רק להתנחלויות הסמוכות, החדשות, אלא גם לכפרים הפלסטיניים הוותיקים. זה מה שנקרא תכנון לטווח ארוך.
לפני כשלושה שבועות רשמו חיילים את התושבים שנמצאו בכפרים מופאקרה, טובא וג'ינבה. הרישום וההחרמות מאוששים את הודעת המדינה לבג"ץ, שאהוד ברק הורה לפנות שמונה כפרים מתושביהם בשל קדושת שטח האש.
החרמת הטרקטור, מעצר הנהג וההכרזה על כפרים כשטח אימונים ואש, שוליים ככל שייראו, הם חוליות ברצף של מרחב וברצף של זמן. הרצף הוא שחייב לעניין אותנו, הרבה יותר מהסיפורים הפרטיים: בדרום הר חברון, כמו בבקעת הירדן, בנגב ובגליל נחקקים חוקים, מונפקים צווים צבאיים ומשורטטות תוכניות מתאר ליהודים, כדי לנקות את השטח מכמה שיותר פלסטינים. רצף הזמן גם הוא מוחק את הקו הירוק: מה שפעם נעשה בגליל (שטח אש מספר 9, שכלל את אדמותיהם של פלסטינים אזרחי ישראל, הפך אחר כך לעיר היהודים כרמיאל), מתוכנן היום במבואות ערד (שבעה יישובים חדשים ליהודים, באזור שבו המדינה מסרבת להכיר ביישובים בדואיים), ומיושם באורח קבע מאז 1967 ברחבי הגדה המערבית. לא נתפלא אם עוד חמש שנים שטח אש 918 יהפוך לעיר ואם בישראל.
נמאס לקרוא על זה שוב ושוב? האמינו לי, נמאס לכתוב על זה שוב ושוב, והכי נמאס לחיות את זה שנה אחר שנה, ברצף אחד מאז 1948, רק לחיילים החדשים שיצייתו לפקודות לא יימאס, מן הסתם. הרי יסבירו להם שהכל למען הביטחון ולמען המולדת ושהם גיבורים.
הקב"ה מהמינימרקט
כשאין תירוץ של "שטח אש", תמיד אפשר להיעזר בקב"ה, כפי שמלמד השלט המוצב בכביש עוקף רמאללה (מס' 60), בצומת של הכפרים דיר דיבוואן, בורקה וביתין. המאחז גבעת אסף חולש על הצומת. הכביש המקורי, החבוט והצר שחיבר את הכפרים בורקה וביתין לצומת ולרמאללה - חסום לתנועה מזה 12 שנים בבלוקים של בטון. הדרך הטבעית והמסורתית מביתין לרמאללה חסומה גם בשער ברזל מצדו המערבי של הכפר - לטובת הנוסעים להתנחלות בית אל ולבסיס הצבאי.
"חזרנו הביתה", מודיע השלט באותיות מודגשות וגדולות. "כאן, בבית אל, לפני 3,800 שנה, הובטחה ארץ ישראל לעם ישראל על ידי בורא עולם. בכוח הבטחה זו אנו יושבים היום בחיפה, ת"א, שילה וחברון". אבל מסתבר שגם הקב"ה נדרש לחסות המממנים: צרכניית בית אל בע"מ שכונה א', ומינימרקט שכונה ב'.
ונותרה רק תהייה אחת: השלט הוצב במקום לפחות לפני חמש שנים. האם לא מן הראוי היה לעדכנו ולכתוב שלפני 3,805 שנים בורא עולם הורה לנו למנוע מתושבי בורקה וביתין לזרוע חיטה ולטפח את עצי הזיתים שלהם?
© כל הזכויות שמורות להוצאת עיתון הארץ בע"מ
