05:25
הטור הזה מוקדש במיוחד לאנשי ימין קיצוני, שמשתעשעים ברעיון להעביר כפרים ישראליים-פלסטיניים לצד הפלסטיני של הקו הירוק ("טרנספר מרצון"), ולאנשי שמאל מיואשים שממליצים לאחד את התושבים הישראלים של בקה אל-גרבייה עם השכנים מבקה אל-שרקייה ("מדינה דו-לאומית"). מחקר חדש יגלה להם, שההפרדה הממושכת שנכפתה עליהם הביאה להתפתחות שתי חברות פלסטיניות שונות בתכלית. כך, למשל, 60% מהפלסטינים אזרחי ישראל (ערביי 48') מתנגדים לכך שילדיהם יינשאו לפלסטינים מהגדה המערבית (ערביי 67').
המחקר החלוצי שערכה פרופ' שפרה שגיא מאוניברסיטת בן-גוריון בנגב - ראש התוכנית לניהול ויישוב סכסוכים - עם ד"ר עדי מאנע והדוקטורנטים ענאן סרור וסירין מג'לי (בסיוע קרן המחקר הגרמנית DFG) מראה, שלכל אחת מהחברות הללו נרטיבים שונים ואסטרטגיות זהות נפרדות. מניתוח הראיונות שנערכו בעת ביקורים בבתיהם של 1,104 פלסטינים אזרחי ישראל ו-948 פלסטינים תושבי הגדה המערבית בגילאי 18 ומעלה, כמחציתם נשים, עולה בבירור שחברי שתי הקבוצות מעוניינים להדק את היחסים עם השכנים ממול ולחזק את הזהות המשותפת שלהם, ואולם אצל כל אחת מהן נמצאו רמות גבוהות של תחרות והפרדה.
ערביי 67' נטו יותר מערביי 48' לשילוב בין הקבוצות, אך גם ליתר תחרות. הם הביעו נכונות גבוהה יותר לקיים קשרים מסוגים שונים עם ערביי ישראל. שתי הקבוצות הבחינו בין קשרי נישואין לבין סוגי הקשר האחרים, ונטו להסתייג מקשרי נישואין של בנם/בתם עם חברי הקבוצה השנייה. גם מגמה זו היתה חזקה יותר בקרב ערביי 48'.
פלסטינים במחנה הפליטים דהיישה. 60% מהערבים אזרחי ישראל מתנגדים שילדיהם ינשאו לפלסטינים מהגדה.
צילום: טל כהן
המחקר התבסס על מודל תיאורטי שפיתחו שגיא ושותפיה, בהתבסס על תכנים שעלו בקבוצות מיקוד. השאלון בדק נכונות למתן לגיטימציה, ורגשות כמו כעס ואמפתיה כלפי נרטיבים קולקטיביים של ערביי 48' וערביי 67'. כל נבדק התבקש לציין באיזו מידה הוא חש אמפתיה, כעס או נותן לגיטימציה לנרטיב של הקבוצה שלו ושל הקבוצה האחרת. כך למשל, מה תגובתו/ה לאמירה, שלפיה "ערביי 48' היו נאמנים לאדמתם כאשר לא נטשו אותה במלחמת 1948" (נרטיב הרווח בקרב ערביי 48'), או לטענה כי "הם נשארו על אדמתם מכיוון שנכנעו וקיבלו את הכיבוש ללא התנגדות" (נרטיב הרווח בקרב ערביי 67'). מה יחסם לנרטיב שלפיו הרווחה היחסית שבה חיים ערביי 48' הינה "זכות שהוקנתה להם כאזרחי ישראל" (נרטיב הרווח בקרב ערביי 48'), או לנרטיב ולפיו "רווחה זו מבטיחה את נאמנותם למדינת ישראל" (רווח בקרב ערביי 67').
בקרב ערביי ישראל בלטה נטייה חזקה יותר להיצמד לנרטיבים הקולקטיביים הייחודיים של קבוצתם מאשר אצל ערביי 67', ונטייה פחותה יותר להאשים את ישראל בהפרדה בין הקבוצות. בשתי הקבוצות התגלו מידה נמוכה יחסית של לגיטימציה, אמפתיה חלשה ומידה גבוהה של כעס כלפי הקבוצה השנייה. מגמה זו היתה חזקה יותר בקרב המיעוט הערבי החי בישראל.
הדבר יכול להעיד על כך שערביי 48' מאופיינים בלכידות קבוצתית רבה יותר, בהשוואה לערביי 67' ומרגישים נפרדים מהם. לדעת שגיא, ההסבר מצוי במיקומם של ערביי 48' כקבוצת מיעוט קטנה, ולעתים דחויה ומאוימת, הן בחברה הישראלית והן בעולם הערבי. המלכוד הזה מחזק את לכידותם הקבוצתית ומגביר את הצורך לשמר את הנרטיב הקולקטיבי הייחודי להם.
"למרות שהקשר והזהות המשותפת עם ערביי 67' נתפשים על ידם כחשובים ומשמעותיים", מסבירה שגיא, "הרי שלקשר זה עלול להיות מחיר יקר, מבחינתם, בערעור השייכות לחברה הישראלית". לדעתה, סיום הסכסוך עם ישראל יציף אל פני השטח ביתר שאת את הפערים בין הפלגים השונים בקרב החברה הפלסטינית, פערים שהיא מעדיפה לדחוק לקרן זווית. הסוקרים דיווחו, כי לא מעט מרואיינים העירו "למה אתם צריכים להתעסק בזה".
"החדשות הטובות" שהתגלו במחקר הן שהמתח התרבותי-הפוליטי בין בני שתי החברות הפלסטיניות קטן מהמתח התרבותי-הדתי בין הפלסטינים המוסלמים לאחיהם הנוצרים. בדצמבר אשתקד דווח כאן, כי במחקר קודם שערך הצוות שבראשות פרופ' שגיא בקרב בני שתי הדתות משני עברי הקו הירוק נמצא, כי דווקא הנוצרים נוטים להסתגרות ומגלים פחות סובלנות כלפי המוסלמים, שהראו נכונות גדולה יותר לקבל את הנרטיב הנוצרי ונטו להשתלב עם הנוצרים. שגיא הסבירה, כי ערביי 48' הנוצרים, המהווים מיעוט הן כערבים בחברה הישראלית והן כנוצרים בחברה הערבית, חשים איום על זהותם החברתית הן מצד החברה היהודית והן מצד החברה המוסלמית-הפלסטינית.
עם זאת, גם במחקר הקודם נמצא, שהמחלוקות הפנים-ערביות מתגמדות לנוכח הסכסוך הישראלי-הפלסטיני. הדרת הפלסטינים המוסלמים בעולם הערבי והפלסטינים הנוצרים על ידי המוסלמים באזור ועל ידי העולם הנוצרי המערבי, מגבירה את הצורך של המוסלמים והנוצרים בהשתייכות ובליכוד פנימי. הצורך הזה גובר ככל שהקבוצה מרגישה מאוימת יותר ונבדלת מיתר הקבוצות במרחב, דבר שמזכיר את היהודים בגולה בעתות מצוקה. "האם העם הפלסטיני, זה שאנחנו מגדירים כאויב, מהווה מקשה אחת, כפי שאנו נוטים לתפוש אותו?" מקשה שגיא; "כל עוד שישראל עומדת במרכז התמונה - התשובה חיובית. אז כולם מתאחדים נגד הכובש היהודי. התשובה מורכבת יותר כאשר מוציאים את ישראל ממרכז הבמה ובוחנים את הנרטיבים המתנגשים בתוך החברה הפלסטינית. או אז נחשפים הקונפליקטים המפלגים - בראש וראשונה, הקונפליקט הדתי, שמסתמן כבעיה הדומיננטית ביותר במזרח התיכון".
הוספת תגובה
- 0minus
- 0plus
הצעות מיוחדות
© כל הזכויות שמורות להוצאת עיתון הארץ בע"מ
