רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דיוני ועדת אגרנט נחשפים

הצמרת המדינית גרמה עוול לגנרלים

החומרים שנחשפו מבהירים כי החטא המרכזי של המלחמה הוא המחדל המדיני. הוועדה לא עסקה בו, ולכן נחוצה חקירה שתארוג את החוטים המדממים

תגובות

התחרות המבורכת בין שני הארכיונים הממלכתיים הבכירים, ארכיון המדינה וארכיון מערכת הביטחון וצה״ל, מניבה בשנה האחרונה שלל חשוב: מסמכים פוקחי עיניים על תפקוד רשויות המדינה והאישים שבראשן בפרשיות שהסעירו את הציבור הישראלי ושחרצו גורלות. בציר ספטמבר 2012, עוד מסמכים של ועדת אגרנט, חשוב במיוחד: יש בו, בין השאר, כדי לשפוך צוננים על אופנת הנוסטלגיה והגעגוע למנהיגים של אז. המסמכים מאשרים מה שהישראלים ידעו בפרוץ מלחמת יום הכיפורים, אבל אולי שכחו בשני הדורות הבאים - אין למה, ובחריגים מעטים למי, להתגעגע.

ועדת אגרנט עשתה מלאכה מדוקדקת בהיבטים מסוימים ורשלנית עד עלובה באחרים. היא נהגה כבלשית המפליאה לתעד את מסלול רכבו של רוצח, לגרד את הצבע החפוז שהסווה אותו ולבדוק אם הקילומטרז׳ מזויף, אך שכחה לברר את המניע לרצח.

ביסוד האסון הגדול של 1973 עמד המחדל המדיני. רק על בסיסו ניצבו המחדל הצבאי והמחדל המודיעיני. אנואר סאדאת (ובמידה פחותה גם שותפו חאפז אל-אסד) יצא למלחמה לצורך תכלית מדינית. תכלית זו היתה ידועה לראש הממשלה, גולדה מאיר, ולשני השותפים העיקריים שלה בדרג המדיני, שר הביטחון משה דיין והשר ללא תיק ישראל גלילי.

פרטים מהותיים מהסיפור המדיני הוסתרו מהצמרת הצבאית והמודיעינית. הרמטכ״ל דוד (דדו) אלעזר, ראש אמ״ן אלי זעירא וראש המוסד צבי זמיר לא ידעו מה גולדה, דיין וגלילי רוקחים מאחורי גבם. גרסה מרתקת ואמינה של פרשה זו מובאת ב״1973: הדרך למלחמה״, מאת ד״ר יגאל קיפניס. הקצינים חסרו מידע מכריע, שבלעדיו לא היה ביכולתם לבצע כהלכה את משימתם - לא להעריך ולא להיערך.

גולדה מאיר ומשה דיין בפגישה עם חיילים בגולן בזמן מלחמת יום הכיפורים
רויטרס

דו״ח אגרנט הדיח את אלעזר, את זעירא, בכירים נוספים באמ״ן ואת אלוף פיקוד הדרום שמואל גונן-גורודיש. הוא יצר את הרושם שגולדה ודיין היו קורבנותיהם של הקצינים ובמיוחד של אלעזר וזעירא. אילו רק הצדיקו המפקדים ואנשי המודיעין את האמון התמים שנתנו בהם הפוליטיקאים. אבל החומרים שהתפרסמו לאחרונה, אצל קיפניס ומתוך דיוני אגרנט, מעלים תמונה הפוכה; האזרחים הם שגרמו עוול לחיילים.

יש כאן אשמה בתוך אשמה: ועדת אגרנט מעלה בחובתה לבדוק ללא בררנות וללא משוא פנים את הרקע למלחמה. היא לא בחנה כלל את הצד המדיני, החשוב מכל. בכך אפשרה לתומכי הקו המדיני של גולדה לטעון שהממשלה, כשגרת הקלישאה, הפכה כל אבן בחיפוש השלום. בפועל, הפכה גולדה רק את אבא אבן, שר החוץ הממודר והדחוי, שהורחק מהערוץ הראשי של השיחות עם הנרי קיסינג׳ר. שותפי הסוד היחידים היו גולדה, דיין, גלילי, השגריר בוושינגטון (יצחק רבין ואחריו שמחה דיניץ) ומנכ״ל משרד ראש הממשלה (דיניץ ואחריו מרדכי גזית). זעירא, למשל, נדרש להעריך את התגובה המצרית והאמריקאית למהלכים שונים, מבלי לדעת שגולדה בוחנת - ודוחה - תוכנית אמריקאית-מצרית לנסיגה מסיני תמורת מאפייני אי-לוחמה.

אבן לא היה בין מקבלי ההחלטות, אבל שימש בהתלהבות כסייען, תומך-לחימה. אף שלא הוזמן כלל לדיונים ביטחוניים, כי מה עניין חוץ לביטחון (למרות הזיווג המילולי בשמה של ועדת הכנסת), התגייס להרגיע זרים מודאגים, ובראשם קיסינג׳ר, שקיבלו מידע מודיעיני מטריד. לישראל לא היה נוח שאזהרות המלחמה של סאדאת תתקבלנה ברצינות. ״היה לנו אינטרס לעקור מממשלות אחרות את התחושה שמלחמה מתקרבת״, דברי אבן. על כן, בבוא אוקטובר השחור, זלזלו דובריה ברצינות ההתרעות שסיפקו חוסיין מלך ירדן ומקורות מהימנים אחרים. בממשל האמריקאי, שהתייחס ביראת כבוד למודיעין הישראלי, לא חשדו בעיוות. אם הישראלים רגועים, מה לנו שנדאג, אמרו.

בתחום הארגוני, שגם הוא פוליטי ואישי, מבליטות העדויות בוועדת אגרנט את התחרות לאורך ולרוחב בין בעלי תפקידים. דיין מנע מגולדה קשר ישיר עם אמ״ן. די לה בכך שהמוסד והשב״כ כפופים לה. המודיעין הצבאי דיווח במישרין רק לרמטכ״ל ולשר הביטחון. המבנה הבן-גוריוני של אחדות הנשיאה בתפקידי ראש הממשלה ושר הביטחון, שנשבר בתקופת משה שרת ופנחס לבון ושוב כאשר דיין עשק את הביטחון מלוי אשכול, גרם לכך שהמזכיר הצבאי של ראש הממשלה היה עד אילם בדיונים מעטים בצה״ל ולא עוד משתתף פעיל.

מיריבו הגדול יגאל אלון חסם דיין חומר רגיש, וגם בעלי בריתו של אלון, גולדה וגלילי, לא הרעיפו עליו מידע, אף לא בהיותו ממלא מקום ראש הממשלה. בשבוע הגורלי ההוא של אוקטובר העדיף דיין להמתין יומיים יקרים לדיון בראשות גולדה, ובלבד שממלא המקום אלון לא ינהל את הישיבה.

הצינור הצבאי לגולדה היה בשליטת דיין ואלעזר, שמסרו לה סיכומים ללא דיווח על דעות חולקות, למשל אלה של יריבם הרעיוני העיקרי בשנה וחצי שלקראת המלחמה - האלוף ישראל טל, ראש אג״ם וסגן הרמטכ״ל. לשכת ראש הממשלה היתה מופע של איש אחד, המזכיר הצבאי תת-אלוף ישראל ליאור, ללא צוות, ללא עבודת-מטה, ובעצם היתה נתונה לחסדי הגורמים המדווחים, כולל לשכת ראש המוסד.

אם זמיר או עוזרו החליטו שדיווח מסוים לא יעניין את גולדה, לא הדריכו את מנוחתה. הדיווחים הגורליים ביותר - כולל מסעו של זמיר לפגוש את אשרף מרואן בלונדון, בעקבות התרעה בהולה חסרת תקדים וזימון אישי של ראש המוסד עצמו - הושהו עד שהעוזר יחזור למשרדו מנמל התעופה, עד שליאור ייצא מישיבה לטלפן או ישמע במקרה מדיין, ששמע מזעירא, ששמע מזמיר לאחר שעוזרו של זמיר שכנע אותו לעדכן את ראש אמ״ן.

העדויות הנחשפות עתה אינן תומכות בטענתו של זמיר, שבניגוד לזעירא היה המתריע הנכזב של 1973. תא״ל ליאור סותר טענה זו שוב ושוב. זמיר פגש את גולדה לאחרונה ב-21 בספטמבר ולא נזעק אליה בשבועיים הבאים. הוא גם לא חלק על הערכת אמ״ן בישיבת ועדת ראשי השירותים (ור״ש) בראשותו, יומיים לפני המלחמה. בעיני מי שהיו שם, לזמיר אין סיבה להתגאות בחלקו בהתרעה, לא ביממה שקדמה למלחמה ולא בשנה שלפניה.

אבל הסיפור החשוב אינו זעירא נגד זמיר או דדו מול דיין. החטא הקדמון הוא המחדל המדיני. ועדת אגרנט לא עסקה בו. עדיין נחוצה חקירה ממלכתית-היסטורית, שתארוג את כל החוטים המדממים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות