אולי זו הרוח הגבית שקיבל מהביקור הרשמי של האמיר הקטארי אתמול (שלישי), אולי תחושתו כי הבליג יותר מדי זמן לנוכח התנקשויות ישראליות בפעילי ג'יהאד קיצוניים בעזה. מה שנראה לעין, על סמך מתקפת הרקטות הכבדה מהרצועה הבוקר, הוא שהחמאס שינה את מדיניות הפעולה שלו כלפי ישראל. על פי המידע הראשוני, הארגון השולט ברצועה אחראי לפחות לירי חלק מהרקטות שפצעו שלושה עובדים זרים וגרמו נזק כבד לבתים ביישובי עוטף עזה.
זו תקופה ארוכה שההסלמה בגבול הרצועה הולכת וגוברת. אולם, עד הבוקר עוד נראה היה שהעניינים נמצאים תחת שליטה מסוימת. עיקר ההתכתשות נוהלה בין ארגוני ג'יהאד סלפיים, ששיגרו רקטות לישראל, לבין צה"ל, שפגע בחוליות ירי ולעתים התנקש בחיי פעילים שהיו מעורבים בניסיונות להוציא לפועל פיגועים דרך סיני. החמאס שיחק משחק כפול: לעתים מימן פעילות של אחדים מהארגונים, לעתים נקט צעדי ריסון כשחש שהיוזמות שלהם עלולות לגרור מבצע צבאי רחב של ישראל ולסכן את יציבות שלטונו.
בכמה הזדמנויות באחרונה נפגעו גם פעילי חמאס (ופעם אחת גם אזרחים) בתקיפות חיל האוויר. בלילה האחרון נהרגו מתקיפות ישראליות שלושה פעילים בחוליות שיגור רקטות, בהם שני אנשי חמאס. החמאס הודיע שינקום – וכך עשה הבוקר כששיגר את הרקטות. הארגון אף קיבל על עצמו באיחור אחריות לפיצוץ מטען החבלה אתמול, שממנו נפצע קשה מפקד הפלוגה מחטיבת גבעתי, סרן זיו שילון.
במקומות שבהם מערכת כיפת ברזל יעילה, כמו אשקלון, הקטיושות יורטו. כשמדובר בירי ליישובים הקרובים יותר לגדר, ההגנה חלקית במקרה הטוב והתוצאה היתה פציעת העובדים בלול של אחד היישובים. נראה שהחמאס חושש פחות מתגובת ישראל. היחסים ההדוקים יותר עם מצרים, לצד הביקור הקטארי, מפיחים בו ביטחון עצמי שעשוי להתברר כשגוי ומופרז.
אבל במשוואה הזו יש גם צד משמעותי אחר, ישראל. בכמעט ארבע שנות כהונתה של ממשלתו נקט בנימין נתניהו קו צבאי זהיר ואחראי בכל החזיתות. חרף דימויו, נתניהו נמנע ככל יכולתו מכניסה למערכות צבאיות נרחבות. גם סבבי האלימות התקופתיים בגבול עזה התאפיינו בהרבה רטוריקה ישראלית, אך מבלי שישוגרו כוחות קרקעיים לעומק השטח. האיומים הישראליים, בצירוף תקיפות חיל האוויר, הספיקו בכל פעם כדי לשכנע את החמאס להשליט סדר ברצועה לפני שהעימות יאבד שליטה.
עכשיו, ייתכן שכללי המשחק ישתנו. נתניהו נכנס למערכת בחירות, שבה אחד הקלפים העיקריים שלו הוא השקט הביטחוני (היחסי) הממושך בגבולות. כשתושבי עוטף עזה מתראיינים ברדיו ושואלים איפה המדינה, ראש ממשלה שרץ לבחירה מחודשת יתקשה שלא לפעול ביתר קשיחות.
לא צריך ללכת רחוק מדי אחורנית כדי להיזכר בתקדים. בתחילת דצמבר 2008 כיהנה כאן ממשלת מרכז-שמאל של קדימה והעבודה. בכירי ממשלת אולמרט, ועמם רוב ראשי מערכת הביטחון, הסתייגו ממבצע צבאי בעזה. אבל כשהפסקת האש עם החמאס התמוטטה, בעוד מפלגות הקואליציה מתכוננות לבחירות וראשיהן סופגים ביקורת על אוזלת ידם, גישת הממשלה השתנתה. בסוף אותו החודש יצאה ישראל למבצע "עופרת יצוקה". זה כנראה לא מה שנתניהו, או אפילו החמאס, רוצים שיקרה, אבל הסיפור בהחלט עלול לחזור על עצמו.
© כל הזכויות שמורות להוצאת עיתון הארץ בע"מ
