גשם קל קידם את פניה של שיירת המכוניות הארוכה שזחלה בשבת בצהריים בסמטאות הצרות של הכפר הפלסטיני ג'עיוס שבלב השומרון. בראש הטור נסע טנדר חבוט, שגרר אחריו עגלה עמוסת כיסאות פלסטיק שחורים. זאטוטים סובבו את האורחים, מפגינים בגאווה את ידיעתם בעברית. סקרנים הציצו מחלונות הבתים בגברים ובנשים הזרים, רובם כסופי שיער וכמה צעירים. על מפתן אחד מהם נופף לבאים גבר משופם מוקף נערים. הוא קיבל את פני האורחים בחיוך גדול וכיבד את הנהג בחיבוק רחב. יובל רוט, אח שכול, ישראלי יפה נפש, הציג לפני הבאים את בעל הבית: נעים אל-ביידה, פלסטיני שבע תלאות, גבר שמכר את נשמתו לשלום.
בזה אחר זה טיפסו האורחים אל הגג ודילגו בין השלוליות אל המעקה המזרחי. אל-ביידה הצביע אל העמק שבפאתי הכפר. "זו גדר ההפרדה", אמר בהצביעו על קרחת צהובה בלב מטע זיתים, "ושם, מעבר לגדר, אלה העצים שלנו. העצים שאבא שלי שתל". מן העבר השני היה אפשר להבחין מבעד לערפל בגגות אדומים. "זו התנחלות צופין, שיושבת על האדמות שלנו", הסביר ביובש של מדריך תיירים. רק טפטוף הגשם על הגג הפר את הדממה. מה יכולים ישראלים הגונים לומר לשכן שבני עמם עשקו את אדמתו והחרימו את פריה? איך אפשר לשמוע את דבריו של אל-ביידה, שרוב תושבי ג'עיוס, בהם אל-ביידה עצמו, הוכרזו "מנועי שב"כ", תואר שמונע מהם את הזכות לעבד את אדמותיהם שמעבר לגדר, לשמוע בלא להשפיל מבט (על פי החוק העותמני שאומץ בידי ישראל, המדינה רשאית להעביר למתנחלים אדמה ש"נזנחה" במשך עשר שנים).
קצרה ידם של בנים ובנות נאורים לעם כובש מלחלץ את אל-ביידה ושכניו מרשע הכיבוש. נותר להם רק לעשות אותו קצת יותר נוח. שתיים מהמבקרות הן מוותיקות "מחסום ווטש", סבתות עם נכדים ונינים, המתייצבות זה שנים במחסומי הדרכים. שאר האורחים הם מתנדבי "בדרך להחלמה", אחד ממפעלי האחווה של רוט, מסיעים ילדים פלסטינים מהגדה ומעזה לבתי חולים בישראל. רוט רצה שהם יכירו מקרוב את אל-ביידה, חבר כאח לו, ואת בני משפחתו. גם את בתו דליה, הקרויה על שמה של פעילת השלום דליה גולומב.
אל-ביידה פתח במונולוג ארוך בעברית רהוטה, שהפסיקו רק כדי לכחכח בגרונו ולמחות דמעה. 24 שנים הוא עובד בישראל (פרט להפסקה של שמונה שנים עקב היותו "מנוע שב"כ"), ומכיר אותנו מקרוב. "הזמנתי אתכם לכאן כדי לדבר על שלום. גם כשהעמים שלנו נלחמים אחד בשני, אסור לוותר עליו. גם בני דודים רבים זה עם זה ומשלימים. אם אני זקוק לעזרה, השכן יגיע אלי מהר יותר מאשר אחי שחי בירדן. מה אני רוצה בסך הכל? לישון בשקט ולחשוב על מחר יפה. איזו טעות עשו הילדים שהם צריכים לסבול. במה חטאה אשתי שעומדת לידכם, שהיא היתה צריכה להתעורר באמצע הלילה ולגלות מולה חיילים חמושים?
"אתאר לכם אירוע אחד, שגרתי. יום אחד, לפני כשלוש שנים, חזרתי הביתה אחרי יום עבודה ארוך. הלכתי לישון מוקדם, מאחר שהייתי קם בשלוש בבוקר כדי להגיע למחסום. הבן שלי התעורר לקול רעש של ג'יפ צבאי שעצר בפתח הבית שלנו ולא כיבה את המנוע. נכנסנו כולנו לאחד החדרים רועדים מפחד. כל פעם ששמענו את דלת הג'יפ נטרקת ודפיקות על דלתות השכנים, הלב הפסיק לפעום. פחדנו שעכשיו הגיע תורנו. כך ישבנו בחושך עד חמש בבוקר. אתם לא מבינים מה זה עושה לכם, לא לנו. לילות כאלה מגבירים את השנאה בלב הילדים שלנו לישראלים. הם גדלים ומעבירים את השנאה לכל מדינות ערב.
"באמת שלא הזמנתי אתכם אלי כדי לספר על הצרות שלי. אבל אני רוצה שתביטו בבחור הזה. זה הבן הגדול שלי. בגיל 15 עצרו אותו אחרי שהפגין נגד הגדר, בזמן שעקרו את עצי הזית שלנו, את החיים שלנו. אחרי שלושה חודשים החזירו לנו בן חדש. בן שלא רוצה לשמוע על פלסטין ועל ישראל. בן שלא רוצה לחיות. אתם מגדלים דור שלם לשנאה ולנקמה. מה אנחנו, הפלסטינים, רוצים? רק שמישהו יישב וידבר אתנו ושתפסיקו את הבנייה בארץ שלנו. 24 שנים אני בונה לכם את המדינה. למה לא תיתנו לי לבנות את המדינה שלי? רבין וערפאת זיכרונם לברכה, אנשים שאני מעריך יותר מאשר את אבי, נהרגו בגלל שרצו להציל את הילדים שלכם ושלנו. מלחמות נגמרות בסוף. לא מתאים לנו להתייאש. נשארו לנו כמה שנים לחיות. מגיע לנו שנחיה אותן כבני אדם".
* * *
זה הטור האחרון שלי ב"הארץ". בחרתי להקדיש אותו לנעים, ליובל, לדליה, למתנדבות מחסום ווטש, לאנשי בדרך להחלמה, לדרור אטקס, ליש דין, לשוברים שתיקה, לשלום עכשיו, לגישה, לאגודה לזכויות האזרח, לרבנים לזכויות אדם, לבצלם, לקרן החדשה לישראל, למוקד להגנת הפרט, לעיר עמים, לאנשי יוזמת ז'נווה ולאיפקר"י.
בתום 35 שנים מרתקות ב"הארץ", הגיעה השעה להתנסות באתגרים חדשים. במלחמת 67' הייתי סטודנט צעיר בשנת לימודיו הראשונה בירושלים החצויה ובישראל השפויה. את רוב החיים המקצועיים שלי ייחדתי למאמץ לשמר את גבולות 67' בתודעה הציבורית. ניסיתי להתמודד עם טענת ה"אין פרטנר", להציג את מארת ההתנחלויות ולהציב את יוזמת השלום בקדמת השיח הפוליטי. במלאות לי 67, גיל הפרישה לגמלאות, אני מלווה בחרדה את פרישתם של קווי 67' - קווי המתאר של שלום המצוי בהישג יד, גבול של מדינה דמוקרטית, יהודית ומוסרית. מדינה שנעים יהיה לחיות בה את שארית חיי. בחרדה - לא בייאוש.
רוצים להיפרד מעקיבא? הגיבו כאן באמצעות הפייסבוק שלכם
© כל הזכויות שמורות להוצאת עיתון הארץ בע"מ
