תמונות מלחמה: היונה שמתה מהלם קרב

דגל ישראל בפיצה פצץ, חיש גד בזמן טילים, בין עשן הזמן לעמוד ענן, ועל כיפת ברזל וסלבריטאים. טיול באשדוד, תל אביב ובאר שבע בין אזעקות

1.

כבר בכניסה לאשדוד עולה אזעקה. "רוץ, שכב על הרצפה ושים ידיים על הראש", אומר-מצווה אילן הצלם. הוא עצמו לא עושה את זה. אני נשכב על הדשא, וזה נראה לי אידיוטי לשים ידיים על הראש, אבל אני עושה את זה. כיפת ברזל מאיצה את הטיל שלה נגד הטיל של החמאס. השמיים היפים הופכים למשחק מחשב. ואנחנו שומעים את הבום המיוחל של כיפת הברזל. "זה ממש מעלינו. בוא נעוף מכאן", הוא אומר.

אחרי שניה אני מגלה שכל גופי עמוס במאות נמלים. מסתבר שהשתטחתי על תל נמלים. אני יוצא מהאוטו ומנער את החולצה ואת המכנסיים, מועך נמלים בידיים. אילן עוזר עם הנמלים שעל הגב. טבילת אש קצת מביכה.

משם אנחנו ממשיכים למרכז הקניות, שבחניון שלו נפל הטיל. במקום כבר מתאספים עשרות פרחחים צעירים שרוצים אקשן. הם נראים משועשעים מהמצב וממתינים לצוותי הטלוויזיה כדי שיוכלו לצעוק להם ש"צריך להיכנס בהם" ובינתיים מקללים את הערבים.

אני נעמד ליד יוני דרעי שהחלון של המספרה שלו נותץ על ידי הגראד. הוא סיפר שהיה בדרכו הביתה כשהגראד נפל. "היה לך מזל", אני ממלמל. "לא מזל", הוא עונה, "זה בורא עולם, חבוב. אנחנו לא במזל פה. רק השגחה פרטית". המספרה עמוסה תמונות רבנים, וביניהן מסך עם פרסומת מתחלפות. כשאני מדבר איתו, עולה פרסומת נחמדה לאיטליז מקומי.

בקומות העליונות של מרכז הקניות החלונות מנופצים. אם ינשרו חתיכות זכוכית זה עלול לסכן את האנשים למטה, אבל הם לא ממהרים להתפנות, למרות ההוראות ושוטרים עם מגאפון שמצווים עליהם בזעם. מלחמה היא בעיקר בלגן גדול.

בכל המהומה הזאת, אני רואה בקומה השלישית חלון מנופץ ובחורה שנראית המומה ובוכה. מישהי מצביעה עליה, אבל אף אחד לא ניגש לברר מה קורה איתה. המלחמה הזו היא שתי מלחמות נפרדות למעשה, לנשים ולגברים. הגברים מופיעים בטלוויזיה ומדברים בביטחון. השמאלנים שנגד המלחמה לא מגיעים לטלוויזיה, אבל גם הם מראים ביטחון על ידי אינספור בדיחות בפייסבוק ובטוויטר. לנשים המלחמה אחרת לגמרי. הנשים לא מעמידות פנים ולוקחות את זה באופן אישי, כשאנחנו הגברים מבוהלים מדי כדי לעשות את זה. בתל אביב ביום שישי בדרום תל אביב עמדתי בחוץ עם בחורה שהתייפחה בבכי, נשכבת מאחורי מכונית, ואז כשהסכנה חלפה המשיכה דומעת.

בגלל שראיינתי את יוני מהמספרה, הוא הופך לפתע למרכז העניינים. המונים מצטופפים סביב החלון השבור. לפתע מישהי מצביעה לצד. מסתבר שיונה נפלה לפתע. אנחנו רצים ליונה ששוכבת על הקרקע. "איכס", אומרת ילדה והולכת משם. "היא נפגעה מהלם קרב", אומרת מישהי בביטחון. "איך יונה נפגעת מהלם קרב?", שואל מישהו. "היא נפגעה מהלם קרב", האשה מתעקשת.

ליד גוויית היונה, גבר ממוצא צרפתי עם כיפה ניגש לצלם סטילס מקומי ומנסה להעביר מסר דרכו לצרפת. "אני רוצה שתעביר את מה שקורה כאן לטלוויזיה צרפת", הוא דורש ואז אומר משהו בצרפתית. "שידעו מה עוברים בישראל. אין להם מושג מה קורה פה". צלם הסטילס מסביר לו שאינו צלם טלוויזיה וגם הצילום הוא למקומון אשדודי, "ובכל מקרה, זה לא יעניין את התקשורת בצרפת. הם אנטישמיים".

2. 

אני יושב בקיוסק שומם של רוסים מול פיצה פצץ באשדוד כדי לכתוב. זה טעם רע לכנות פיצריה בשם הזה בעיר מופגזת. כדי לאזן את השם, מחליטים לתלות דגל ענק. אבל זה לא פשוט, לוקח כמעט שעה עד שהדגל נתלה.

שר החינוך מתראיין לערוץ 2 סמוך לסוללת כיפת ברזל באשדודמוטי מילרוד

3.

אני נוסע לסוללת כיפת ברזל באזור. הבחור שמסיע אותי אומר שאכין את תעודת העיתונאי, אבל איש לא בודק. אנחנו עוברים בכביש חשוך, פונים ימינה, מסתובבים ואנחנו שם. כבר לילה. צוות ערוץ 2 נמצא שם. זה מעין אולפן שבו קורה הכול. אנשי ערוץ 2 הם האנשים הכי פחות סימפטיים שפגשתי באשדוד. "מי אתה?", שואל אותי כתב תקיף.

אני מתיידד עם אבי ואלחנן, שני חובשי כיפה בני 20, שרוצים לראות שיגורים של כיפת ברזל בעיניים ולא דרך הטלוויזיה. החוויה הישראלית. "המשטרה הוציאה אותנו, אז עשינו סיבוב. ראינו בערוץ 2 את המקום של הכיפה ובאנו. אחרי שהוציאו אותנו מפה, חזרנו ולא שמו לב אלינו לכמה זמן. הבאנו לחייל ששומר ממתקים, שתיה, אוכל. פינקנו אותו, ואחר כך נכנסנו שוב. ניסו להעיף אותנו שלוש פעמים וגם איימו שיעצרו. אז התחבאנו מאחורי אחד הרכבים הגדולים". הם מספרים שהצטלמו עם דני קושמרו ורוני דניאל. "הם נחמדים. הגדולים באמת נחמדים. אלה שעובדים לא נחמדים", הם מסבירים.

אני פוגש עוד נער חרדי בשם מ'. "אספתי הרבה כדוריות מהגראד שנפל היום במרכז הקניות. שמעתי שיש זרחן, אבל זה הגיע רק לבאר שבע. יש לי גם רסיסים", הוא מספר. "אני ליד הכיפה מעשר בבוקר, אבל היתה לי פשלה. חזרתי לעיר כי הייתי חייב ואיך שהגעתי היה מטח ופספסתי. ראיתי משם ולא מפה. עפו שמונה טילים". אני שואל את הנערים לדעתם על המבצע והם מתגעגעים למלחמת לבנון השנייה, מי היה מאמין. "צריך לגמור כמו בלבנון", הם אומרים.

אני בוחן את הירח היפה, שנראה כחוש ועצוב מעל ניידות ערוץ 2. במציאות, כיפת ברזל נראית כמשהו עלוב ביותר, כמו רובוטים שעושים ילדים בכיתת מחוננים בתיכון, מעין גמל ברזל עם אורות אדומים מהבהבים. מי היה מאמין שדבר כזה יכול להציל כל כך הרבה אנשים?

4.

אני מנצל את השהות שלי באשדוד כדי לבקר בביתו של ח"כ אילן גילאון ממרצ. פגשתי אותו כשעשיתי כתבה על "בית הסרטן" מאשדוד, שבו נשים מרוקאיות ורוסיות נלחמות כדי לצאת מבית דירות ובו אסבסט. גילאון היה אחד היחידים שדאג להם. הוא לקח אותי טרמפ ושיחד אותי בשתי ריבות ורדים שרקח. קבענו להיפגש שוב. גילאון לא אוהב את הגישה הבכיינית. "אנחנו לא ביירות", הוא אומר למישהו בטלפון.

ח"כ אילן גילאון
ח"כ אילן גילאוןתומר אפלבאום

במטבח ביתו מדבר גילאון בזעם רב על הכיוון שהמדינה הולכת אליו. "הייתי בסרט הזה לפני ארבע שנים. אותה עזה, אותו ברק כשר ביטחון. אותו תזמון לפני בחירות. אז עכשיו זה יותר סטרילי, אבל יכול לקרות סינדרום כפר קאנא, שיהפוך בקלות ממבצע שכולם משבחים לוועדת חקירה. זה לא הפתרון. ניסינו את הדרך הזו. אומרים לי, 'איך אתה מעז להגיד שיש שיקול פוליטי?'. יצר הנקם צריך קצת להצטנן, אנחנו צריכים לחשוב. ההישג היחיד בינתיים הוא שהכנסנו את תל אביב לעוטף עזה. עכשיו תורידו אש".

מתייחסים לדבריך אחרת כי אתה גר באשדוד?

"אני לא צריך להגיד שלבי עם אנשי הדרום ולהצטלב לפני שאני אומר את דעתי. לא רק לבי, גם גופי המצולק כבר 50 שנים עם הדרום", הוא אומר. "אבל בישראל, כל פעם שהממשלה מחרבנת את האנשים, היא מקבלת תמיכה פוליטית. בהתנתקות יכלו לא לעשות הסכם חד-צדדי ולתת מתנה לאבו-מאזן. אבל רצו להוכיח שאין פרטנר, אז הנה. יש לו כבר לא רק את חמאס, אלא ג׳יהאד. המשחק ברור. צריכים שניים לטנגו, אבל זה שצריך להוביל הוא מי שיודע לרקוד יותר טוב. הפתרון הוא שיהיה להם מה להפסיד. היום לא אכפת לחמאסניק לקפח את חייו. הנהגת חמאס תהיה הכי מבסוטית שיקרה אסון. אין להם מה להפסיד שם".

אתה מדבר בזעם?

"לא זעם, גועל. הסרט ׳לכשכש בכלב׳ קטן על מה שקורה כאן. זו הפקה. למה עכשיו זה קורה בתזמון כל כך מדויק? גם אם אין לממשלה עניין מראש להיכנס יבשתית, בסוף אתה מחמם את עצמך עם כל מיני רוני-דניאלים וחבר׳ה טובים. יכולה להיות התלקחות אזורית, שלא לדבר על מצרים. זה הפחד שלי. הולכים ומשתגעים ועוברים למבצע מתגלגל. אתה זוכר את הספין האיראני? אנחנו למודי כל כך הרבה מלחמות".

הבן שלך במילואים.

"הוא לא משרת פה, הוא בתל אביב מתחת לאדמה. אסור לו לספר לחבר כנסת שמאלני מה הוא עושה".

מרצ ברורה יותר נגד המלחמה הפעם מול עופרת יצוקה.

"אנחנו לא באורגיה הדביקה עם כולם. אנחנו רוצים שצה"ל ינצח, אבל שיהיה מה לעשות עם הניצחון הזה, שתהיה תועלת לאנשים. שלי יחימוביץ׳ לא יוצאת דופן. אז היא הוכיחה שהיא לא שמאל והצליחה להיות ימינה למרכז. לא די שהקופאיות לא יעמדו. יש לה טקטיקה מוזרה לאשה הזאת. כולם מזמרים אותה מנגינה. זו זכותה של המדינה. לא זכותה, חובתה לשמור על שלום תושביה. אבל צריך להתריע שזה לא הפתרון, זו הפקה".

המבצע הוא קונספירציית בחירות?

"בוא נאמר שאם רוצים לטשטש עקבות, לפחות תשנה משהו מהמבצע הקודם. אגיד בעדינות, זה מעורר הרמת גבה אם היה צורך כל כך דחוף בחיסול הזה. דמו של ג׳עברי מותר, אבל מה זה משנה? אתה מוריד את רמטכ"ל החמאס, מה הלאה? תוריד את הנייה? מה זה נותן?".

איך אתה מתכונן לבחירות?

"אנחנו ישנים בסלון עם נעליים. מוכנים לאזעקה או בחירות. לא שיקרנו ולא בילפנו. אנחנו לא סטארים, אלא שליחי ציבור שהשם שלהם מופיע ב-144. אני רואה כל מיני דברים. למשל את המפלגה של יאיר לפיד, מהדורה מוקטנת של קדימה, מחסן חלקי חילוף של מפלגות, עם אנשים מישראל ביתנו ומרצ באותה מפלגה".

יהודית אשתו ("היא אחראית הביטחון בבית. עושים מה שהיא אומרת") מסכימה לגבי המלחמה. "אני מסתכלת בבוז מוחלט על מה שקורה. בארבע שנים היה זמן לעשות משהו, יכלו לדבר. כשהחזירו את גלעד שליט, יכלו להשיג דברים". ליהודית תלונה נוספת: "אנחנו כל הזמן מקבלים אוכל. במרכז חושבים שמרעיבים אותנו". אילן מאשר: "זו המלחמה הראשונה שאנשים ישמינו בה. מספיק עם עוגות, תשלחו פירות אורגניים, ירקות".

אזעקה בתל אביבניר כפרי

5.

לצד תעצומות הנפש שנחשפות בשעת צרה והידידות הנרקמת בחדרי המדרגות בין שכנים המנוכרים עשרות בשנים, המלחמה יוצרת בתל אביב מקרים יפים פחות. את האזעקה האחרונה שלי בתל אביב פגשתי במסעדת "צפוני בטיילת" בחוף הים. הלקוחות, רובם תיירים, הסתתרו בשירותים המצחינים ובחדרון מחלקת השיטור הסמוך. אני צלם גרוע. ניסיתי לצלם דרך האייפד, אבל רק כשסיימתי את הצילום, התברר שלא הדלקתי את המצלמה. לאחר מכן גילו המלצרים שחלק מהלקוחות ניסו לברוח בלי לשלם. "קיבלתי הנחיה לקחת כסף מראש מהרגע הזה", בישר המלצר שפחד מבורחים עתידיים. "תפסתי עכשיו שניים ברגע האחרון וקיבלתי אחלה טיפ בגלל הפדיחה".

גם במסעדת "בננה ביץ׳" הסמוכה הצליחו כמה לקוחות לחמוק. "הבאתי לשני צרפתים נרגילה ובקבוק מים גדול", מספר בזעם המלצר נדב עדר. "כשכולם רצו והתחרפנו, הם ברחו ולא מצאתי אותם. לך תדע אם זה מפחד או מכך שהם מנייאקים. זה קורה עם ישראלים ועם צרפתים, מי שעושה את זה לדעתי הוא עלוב נפש".

6.

ליד מרכז רסקו בבאר שבע עומד דוכן פיס פתוח. בדיוק עוזבים שלושה מהגרי עבודה אפריקאים שקנו שני כרטיסי חישגד, אחד זכה, שני לא. "אני לא עוזב. עברתי דברים גרועים יותר בחיים. הייתי בשתי מלחמות", אומר לי המוכר בדוכן. "אבל אם יהיו עוד אזעקות אולי אסגור. אני לא מפעל חיוני". הוא מספר שהיום מכר רק שני כרטיסים. שאלתי אם הוא מתפנה כשיש אזעקה. "בוא תבדוק", הוא אמר לי. אחד האפריקאים חוזר ומתברר שהוא שכח שקית.

בהמשך, קשישה ניגשת אלי ומתחננת בחביבות לעשרה שקלים למצרכים. "אף פעם לא ביקשתי", היא אומרת. אני נותן לה חמישה עשר. היא מודה לי ארוכות וכנראה באמת לא היתה קבצנית רגילה. אחר כך אני מתחרט שלא נתתי יותר.

אני מגיע לבית של ידידתי אפרת ירדאי, סוציולוגית צעירה שאני מכיר ממאבקה על זכויות הקהילה האתיופית. היא מספרת שאתמול יוסי יונה, שרץ לפריימריז בעבודה, הגיע לחוג בית אצלה. לבסוף זה הפך רק למפגש שלו עם המתנדבים. "אבל לא ממש עבדנו, רק קשקשנו. מצב מלחמה", היא אומרת. היא מספרת שבתחילת המלחמה היה צפוף במקלט. עכשיו נותרה רק היא ומשפחה אחת. כולם עזבו.

אני ממשיך לרחוב ביאליק. לרוב האנשים זה רחוב די סתמי. מבחינתי זה רחוב די משמעותי, כי סבא שלי, שמואל זיסמן ז"ל, מי שכנראה היה האיש הכי קרוב לי מבחינת אופי, גר שם. נשארה לי שם שליש דירה שאני מרוויח עליה 700 שקלים לחודש. אני מחמיא למוכרת במאפיה על האומץ לא להיכנע ולהשאיר את המקום פתוח. היא עושה לי פרצוף חמוץ. "אני פה רק כי הבוס שלי אמר לי. הייתי בכיף בורחת מפה".

עשן הזמן בבאר שבע
עשן הזמן בבאר שבעאליהו הרשקוביץ

7.

עשן הזמן, בית הקפה שהזכרתי בכתבה הקודמת שלי מבאר שבע, מציע מבצע התרמה יצירתי כדי שהמקום הזה ישרוד, רכישת בירה וספרים משומשים. המלחמה הקודמת הכניסה את העסק לחובות כבדים שאיש מהאנשים המחבקים את תושבי הדרום בטלויזיה לא פיצה. חשוב להציל את בית הקפה כדי שיהיה לי לאן ללכת כשאני מגיע לבאר שבע. זה הלינק.

תגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
  1. 17
    15 תגובות בלבד? לדעתי זה סימן לכשלון
  2. 16
    רועי, יפה!
  3. 15
    מעולה
  4. 14
    מאמר של קוקסינל!!

    זה מה שאתה וכל אלה שנמצאים בעיתון הארץ

  5. 13
    כתבה נהדרת, ממש ממש נהניתי - וממש לא הבנתי את הכותרת בעמוד הראשי
  6. 12
    השתפרת. הכתבה הקודמת שלך על באר שבע הייתה מטופשת
    1. איזו קטנוניות. כיום צריך להעריך כל מי שטורח להיות ולכתוב כמו בנאדם. זו גם עבודה קבועה ושוטפת יש לזכור... אז לא כל יום פורים. לא נורא.
  7. 11
    רועי זה שם הזכר שלו, צ'יקי זה שם הנקבה שלו ובסך הכל הוא אנדרוגינוס מחשבתי ויש לו-
  8. 10
    תתבייש לך

    רוצח נמלים! לאיזה שפלות עוד נידרדר????

  9. 9
    אילן גילאון איש נדיר, טוב לב, דואג לחלשים, יחיד מסוגו לצערי
  10. 8
    פניה אישית לצ'יקן ארד, דבר בשם עצמך בלבד אתה לא נציג הגברים, בבקשה גם תפסיק עם ההכללות הגורפות

    כמובן הייתי מוסיף עוד אבל אני מעוניין שהתגובה תפורסם

  11. 7
    הכותב גרפומן, חנון ושובינסט
    1. הכותב גרפומן, חנון, שוביניסט, נרקיסיסט, אבל גם בעל חשיבה עצמאית ויצירתיות.

      כמה שהצ'יקיות שלו מעצבנת, לפחות הוא לא אמיר אורן או ארי שביט.

  12. 6
    מסכן צ'יקי, תקפו אותו נמלים. ועוד אשדודיות!
  13. 5
    אז השמאל תמיד צודק. צדק בהורידו ישובים בעזה

    (נכון אריק הוריד. השמאל תמך בשמחה).
    השמאל צדק באינטיפאדות ובויתור על שטחים.השמאל תומך ,כיום,כמעט בכל דבר אנטי ישראליוהא אכן צודק

  14. 4
    התקפת הטילים

    למרות שתושבי הדרום סובלים ואנו מחזקים את ידיהם אין להפסיק את התקיפה של חיל האויר בעזה, עד רבה יש להנחית עליהם מכה קשה למען יראו ויראו ולא כדאי להם להתעסק עם עם ישראל כי ה' שומר עלינו מכל רע וכוחו של צה"ל במותניו "הבא להורגך השכם להורגו"

    1. אם לא רואים ויראים... הם פשוט לא.
  15. 3
    רשימות נפלאות, בפשטות, אנושיות, חמלה כנה וחן נדיר במקומותינו
    1. ועל הדרך
  16. 2
    "נראית כמשהו עלוב ביותר, כמו רובוטים שעושים ילדים בכיתת מחוננים בתיכון"...לפחות כשרובוטים של תלמידים ישראלים נשלחים לתחרויות בינלאומיות, הם זוכים במקומות מכובדים, שלא כמו "אמני מיצג" מסויימים שאנחנו מכירים.
    1. אל תלעג לצ'יקן. גם הוא נשלח על ידי מדינת ישראל לתחרות בינלאומית - האירוויזיון. ושם הוא נפנף בדגל משטר הרצח והטבח של אסד...
  17. 1
    סליחה? זה מה שנשים עושות? בוכות?

    איזו שטות בריבוע. והאמת, לא ציפיתי כי בד"כ אני מחבבת את הרשימות שלך.

    1. צודקת

      ניסיתי להגיד משהו חיובי ויצא משהו אחר. תיקנתי את המשפט. תודה על הביקורת

    2. ידוע שנשים בוכות יותר מגברים- מה לא הגיוני פה?