באפריל נתן התובע של בית הדין הבינלאומי הפלילי בהאג את החלטתו השלילית בבקשה הפלסטינית לחקור טענות לפשעי מלחמה שהתבצעו, על פי הטענה, בזמן מבצע "עופרת יצוקה" בעזה. התובע קבע כי לא ברור אם פלסטין היא מדינה וכי על פי חוקת בית הדין רק מדינה יכולה לתת הסכמה לשיפוט בגין פשעים שבוצעו לכאורה בשטחה (החריג היחיד לכלל זה הוא בתיקים המופנים לבית הדין על ידי מועצת הבטחון, אחרת נדרשת תמיד הסכמה לשיפוט של המדינה בשטחה בוצעה העבירה, או של המדינה שאזרח שלה מואשם בביצוע העבירה). הוא ציין שפלסטין מוכרת בעצרת הכללית כ"משקיפה" ולא כמדינה שאינה חברה באו"ם, אך אם הדבר ישתנה תפתח הדלת בפניו לבחון טענות על פשעים שבוצעו בפלסטין.

החלטת העצרת הכללית שמכירה בפלסטין כ"מדינה שאינה חברה" באו"ם פותחת דלת זו. קבלה לאו"ם דורשת את המלצת מועצת הביטחון. מאחר שבגלל הצפי לווטו אמריקאי במועצת הביטחון נכשל בפועל הניסיון הפלסטיני להתקבל לאו"ם, מסתפקת פלסטין בהכרה של העצרת הכללית בה כמדינה שאינה חברה בארגון. נראה שבכך יהיה די על מנת שהתובעת החדשה של בית הדין, פאטו בנסודה, תוכל לפתוח בתיקים כנגד ישראלים – וגם כנגד פלסטינים – בגין חשדות לפשעי מלחמה.

חוקת בית הדין מוסיפה לקיים את האיסור באמנת ז'נבה על העברת אוכלוסייה אזרחית של המדינה הכובשת לשטח כבוש, וקובעת כי איסור כזה מהווה פשע מלחמה. הפתח נפתח עתה להליכים כנגד מנהיגים ישראלים שאחראים לבניית התנחלויות ולהרחבתן. החלטת העצרת הכללית מציינת מפורשות את גבולות 1967 כשטח בו זכאים הפלסטינים לממש את זכותם להגדרה עצמית, כך שהפלסטינים יוכלו לטעון שכל התנחלות מעבר לקו הירוק מתבצעת בשטח הריבוני שלהם שכבוש על ידי ישראל.

ישראל טענה אמנם בעבר שההתנחלויות אינן אסורות על פי המשפט הבינלאומי, שכן אמנת ז'נבה לא חלה בשטחים כי לא היה להם שום ריבון קודם, אך טענה זו נדחתה על ידי הקהילה הבינלאומית ובפרט על ידי בית הדין הבינלאומי לצדק בהאג (לא זה הפלילי ששופט אינדיבדיואלים, אלא זה שעוסק בתביעות בין מדינות ובמתן חוות דעת מייעצות) במסגרת הדיון בשאלת החומה שנבנתה בשטחים. קשה לצפות שבית הדין הבינלאומי הפלילי – היושב אף הוא בהאג - יחליט אחרת. 

השאלה האם יזמו הפלסטינים תביעה כזו היא כבר שאלה פוליטית. אם יתחיל בית הדין לעסוק בנושא הישראלי-פלסטיני, הוא צפוי גם לעסוק בפשעי מלחמה שביצעו פלסטינים, כמו ירי רקטות על אזרחים. מעבר לכך, לא ברור האם התובעת של בית הדין תרצה להכניס את ראשה לסוגיה הישראלית-פלסטינית ולעורר את זעם מדינות אירופה. מנגד, כל התיקים שמתנהלים כיום בבית הדין הם נגד נאשמים ממדינות אפריקה, ומשרד התובעת מחפש בנרות תיקים מאזורים אחרים על מנת לשפר את תדמיתו.

גם אם תוגש תביעה נגד ישראלים, המשפט נגדם לא יוכל לצאת לפועל אלא אם הם יוסגרו לבית הדין (כך למשל, נגד נשיא סודאן עומר אל-בשיר תלויים ועומדים כתבי אישום וצווי מעצר מטעם בית הדין, אך הוא הצליח להתחמק מהדין עד כה), אך עשויה להיווצר תסבוכת משפטית-דיפלומטית מביכה. הדרך למנוע תסבוכת כזו היא כמובן להימנע מלבצע פשעים ולחקור טענות על פשעים בינלאומיים בישראל עצמה: סמכותו של בית הדין הבינלאומי הפלילי היא משלימה, והוא לא ידון בנושא אם המדינה הרלוונטית חקרה אותו בעצמה חקירה כנה. עם זאת, עקרון ההשלמה, שמשמעותי במקרים של טענות על פגיעה באזרחים בזמן לחימה, אינו בעל רלוונטיות בכל הנוגע למדיניות ממשלתית מוצהרת כמו ההתנחלויות.

שאלת סמכותו של בית הדין הבינלאומי הפלילי היא רק סוגיה משפטית אחת מני רבות שיעלו מהחלטת העצרת הכללית. אם בעבר ניסתה ישראל לאחוז בשני קצוות המקל ולומר לצרכים מסוימים שהשטחים הם כבושים ולצרכים אחרים שהם לא כי הם לא נכבשו מאף מדינה, הרי שעתה תטען פלסטין שהכיבוש הישראלי הוא כיבוש של שטח של מדינה ריבונית, ושכיבוש זה חורג מהכללים על פיהם כיבוש אמור להיות משטר זמני בו אסור למדינה הכובשת ליישב את אזרחיה ולעשות בקרקעות השטח הכבוש כבשלה. 
אך הבקשה הפלסטינית להיות מוכרת כמדינה עלולה גם לשמש כחרב פיפיות לפלסטינים, כאשר הם יזכו בתואר "מדינה". תואר זה עלול להישאר ריק מתוכן אם הכיבוש הישראלי לא יאפשר להם לשלוט בעצמם באופן מלא, כאשר ישראל ממשיכה לשלוט בתחומים חיוניים כמו קרקעות, מים והפעלת כוח צבאי.

האם, אם כן, מתן התואר מדינה עשוי להוות עבור ישראל תירוץ נוסף להתנער מאחריותה ככובשת כלפי האוכלוסיה הפלסטינית, תוך המשך השליטה במשאבים שחשוב לישראל לשלוט בהם, או שמא הוא יהווה נקודת ציון בהפיכתה של פלסטין לעצמאית באמת, ולא רק בשם? על אף שמבחינה משפטית השאלה האם מדינה קיימת היא שאלה עובדתית, הדורשת קיומן של אוכלוסיה, טריטוריה, ממשלה, ויכולת לקיים יחסים בינלאומיים עצמאיים, הרי שבפועל ההכרה על ידי מדינות אחרות ועל ידי ארגונים בינלאומיים ממלאת תפקיד משמעותי בהצלחה או אי הצלחה של מדינות חדשות. מדינות אחרות שהכריזו על עצמאות אך הן מוכרות רק בצורה חלקית, כמו קוסובו, מתמודדת אף הן עם סוגיות אלה.

פלסטין מצליחה עכשיו לזכות בהכרה בינלאומית, של האו"ם ושל לפחות 132 מדינות שכבר הכירו בה, אך השאלה האם תצליח לממש אותה בעתיד הנראה לעין לכדי הגדרה עצמית מהותית ולא רק פורמלית, או שמא המשך השליטה הישראלית יהפוך את התואר מדינה לקליפה שפרט להקשרים מסוימים כמו סמכות בית הדין הפלילי תשאר ריקה מתוכן, עדיין פתוחה.