כמו כל מבוגר אחראי, הנושך את שפתיו כשהוא נתקל בהתקף זעם של ילד בעייתי, כך גם ארצות הברית שמרה על איפוק יחסי בתגובתה להודעת ישראל על בניית 3,000 יחידות דיור חדשות בירושלים ובשטחים ועל תחילת התכנון לבניית אלפי דירות נוספות באזורים אחרים, כולל אי-1 השנוי במחלוקת, ליד מעלה אדומים. מאחורי הקלעים הם אולי מרטו את שיערותיהם מרוב ייאוש, אבל בפני המצלמות הסתפקו הדוברים האמריקאים ב"לא מועיל" יבשושי, בתקווה שבכך יתרמו להרגעת המצב.

האמריקאים מבינים היטב את הצורך הפוליטי של ראש הממשלה בנימין נתניהו לשחרר קיטור ולהגיב בתקיפות להשפלה שספגה ישראל מידי הרוב העצום של מדינות העולם, שתמך ביום חמישי בבקשת הפלסטינים להשתדרג למעמד של מדינה משקיפה בעצרת הכללית של האו"ם. הם מודעים לעובדה שמדובר בפגיעה שנייה בתוך זמן קצר ביוקרתו של נתניהו, שספג ביקורת גם על הסכם הפסקת האש עם החמאס אחרי מבצע עמוד ענן בעזה. הם יודעים שבישראל, כמו באמריקה, פוליטיקאים הנמצאים פחות מחודשיים לפני בחירות מתעניינים יותר במצבם האישי בסקרי דעת הקהל מאשר במעמדם המדיני וההסברתי בקרב שועי עולם.

במובנים רבים, נתניהו גם הקל עליהם, שהרי עוד הודעה על עוד תנופת בנייה בשטחים, שהפכה כבר לרפלקס מותנה של הממשלה בכל פעם שהיא נקלעת למצוקה בינלאומית, קלה יותר לעיכול מאשר צעד של שבירת כלים שבו ישראל איימה בעבר לנקוט בתגובה למהלך חד צדדי של הפלסטינים באו"ם. החלטה על ביטול הסכמי אוסלו או על הפסקת העברת הכספים לרשות הפלסטינית או על שינוי המעמד החוקי של יישובים ישראליים בשטחים היתה משנה את הסטטוס קוו ויוצרת קושי גדול יותר בעבור האמריקאים, ותגובתם, כך אפשר להניח, היתה מסלימה בהתאם. נכון שהאמריקאים רואים גם בבנייה באי-1 צעד השובר את כללי המשחק, אבל בשלב הזה מדובר רק בהליכי תכנון ורישוי, כך שעוד חזון למועד העימות שבוודאי עוד יתחולל בנושא זה.

לאמריקאים אין עניין להיקלע עכשיו לסערה הפנימית שהייתה מתפתחת בהכרח אילו נקטו לשון חריפה יותר כלפי ישראל. הנשיא אובמה מקדיש את עיקר זמנו לניהול מאבק פנימי עיקש מול הרוב הרפובליקאי בבית הנבחרים במסגרת הניסיון להיחלץ מהצוק הפיסקאלי המאיים על הכלכלה האמריקאית ומתקרב בצעדי ענק לקראת תחילת השנה החדשה. הדבר האחרון שחסר לו עכשיו זו חזית שנייה שבה יצטרך להתגונן בפני האשמות מצד אוהדי ישראל וראשי ארגונים יהודיים על כך ששוב "זרק את ישראל מתחת לאוטובוס".

גם לשרת החוץ קלינטון יש דברים מועילים יותר לעשות עם זמנה מאשר להתקוטט עם ישראל, במיוחד כשהיא מתקרבת לסיום כהונתה ולמה שעשוי להיות פתיחת המרוץ שלה לבית הלבן בבחירות 2016. קלינטון, שבעבר כינתה את ההתנחלויות לא לגיטימיות ואת ההודעות הישראליות על בנייה בשטחים "עלבון", "מסר שלילי" ו"גורם החותר תחת יכולתה של ארצות הברית למלא תפקיד מועיל באזור", הסתפקה הפעם באמירה מינימליסטית - שהבנייה החדשה "מסיגה לאחור השגת שלום במשא ומתן".

אבל לצד דברי התמיכה האיתנים בישראל שהשמיעה בהופעת פרידה נרגשת בפני פורום סבן בוושינגטון, קלינטון התקשתה להסתיר את אכזבתה מיחסם של מנהיגי ישראל לתהליך השלום, ואמרה שהיא "נעצבת" כשמסקנתם היא "להפנות עורף, להתרחק, לבנות חומה גבוהה יותר".

"הייתי רוצה לראות את ישראל כובשת את עמדת העליונות המוסרית", היא הוסיפה, מתוך תקווה שהמבין יבין. ובקולה לא נשמע כל כעס, אלא רק תוגה וצער, מהולים, כמה מביך, גם ברחמים.