בשבת ביקרתי בבית כנסת באנטקיה שבטורקיה, לא רחוק מהגבול עם סוריה. מאז אני לא מפסיק לחשוב על זה. באנטקיה חיה קהילה יהודית זעירה, שעדיין מתכנסת בחגים בבית הכנסת הספרדי הקטן. העיר גם נודעת בפסיפסים הרבים של המסגדים והכנסיות האורתודוקסיות, הקתוליות והפרוטסטנטיות שבה.

איך ייתכן שבשבת אני יכול לבקר בבית הכנסת בטורקיה, ושיום קודם לכן ביקרתי, מעברו האחר של הגבול, מורדים סונים מצבא סוריה החופשי, הלכודים במלחמת אזרחים שבה העלאווים והסונים הורגים אלה את אלה בגלל תעודות הזיהוי שהם נושאים. מקום שבו הכורדים יוצרים לעצמם מובלעת משלהם, הנוצרים מסתתרים ויהודים עזבו כבר מזמן. מה זה מלמד אותנו? מבחינתי, זה מעלה את השאלה אם במזרח התיכון יש היום רק שלוש אופציות של שלטון: אימפריית ברזל, אגרוף ברזל או כיפת ברזל?

הסיבה שבעטיה קבוצות רוב ומיעוט חיו במשך כ-400 שנה בהרמוניה יחסית, בתקופה שבה העולם הערבי נשלט מאיסטנבול על ידי הטורקים העות'מאנים, היא שלסונים העות'מאנים ולאימפריית הברזל שלהם היה מונופול על הפוליטיקה. למרות יוצאים מן הכלל, העות'מאנים ונציגיהם המקומיים היו ממונים כללית על ערים כדמשק, אנטקיה ובגדאד. מיעוטים כגון העלאווים, השיעים, הנוצרים והיהודים היו אמנם אזרחים מדרגה שנייה, אבל לא חששו שיבולע להם אם לא ישלטו בעצמם. העות'מאנים דגלו במדיניות של חיה ותן לחיות כלפי נתיניהם.

עם נפילת האימפריה העות'מאנית, חילקו בריטניה וצרפת את מחוזות האימפריה למדינות כך שישרתו את האינטרסים שלהן ושלא בהתאם לחלוקה האתנו-גרפית באזור. לאחר שהמעצמות הקולוניאליות נסוגו, היינו עדים, בשנות השישים והשבעים, לעלייתם של רודנים ומלכים ערבים, ששכללו מדיניות של אגרוף ברזל. מדינות אלה מעולם לא ניסו לגבש "אזרחים" של ממש, כאלו שיהיו שותפים להחלפת ההנהגה בדרכי שלום. מה שאנו רואים היום במדינות האביב הערבי - סוריה, עיראק, תוניסיה, לוב, מצרים ותימן - הוא על כן תולדה של מה שמתחולל כשאין אימפריית ברזל והתושבים קמים נגד רודנים בעלי אגרוף ברזל.

הישראלים הגיבו לקריסת אגרופי הברזל במדינות הערביות סביבם ולהתחזקותן של מיליציות חמושות בטילים בלבנון ובעזה עם דגם ברזל שלישי. החומה שישראל בנתה סביבה כדי לנתק את הגדה המערבית ופיתוח מערכת כיפת ברזל נגד טילים הן שתי שיוזמות שהוכיחו עצמן כהצלחה בלתי רגילה, אבל יש להן מחיר. החומה והכיפה מאפשרות למנהיגים ישראלים להתנער מאחריותם לחשוב ביצירתיות על פתרון בעיית הרוב-מיעוט שלהם.

אני נדהם ממה שאני רואה כאן, בישראל, במישור הפוליטי. בימין, במפלגת הליכוד, ההנהגה הוותיקה, שהיתה לפחות מחוברת לעולם, דיברה אנגלית וכיבדה את החלטות בית המשפט העליון של ישראל, נדחקה הצדה בפריימריז האחרונים בידי קבוצת ימין קיצוני מתחזקת של מתנחלים-פעילים. אותה קבוצה משוכנעת - בין היתר בזכות החומה ומערכת כיפת ברזל - שהפלסטינים כבר אינם מאיימים ושאיש לא יכול להחזיר בחזרה 350 אלף יהודים שחיים היום בגדה המערבית.

הקבוצה הימנית קיצונית המנהלת היום את ישראל היא כה זחוחה וכה אדישה לחששותיה של ארצות הברית, שהודיעה על בניית גוש ענק של יישובים בלב הגדה המערבית, כתגובה להחלטת האו"ם להעניק לפלסטינים מעמד של מדינה משקיפה.

בינתיים, למעט כמה חריגים, הכיפה והחומה הרחיקו את השמאל והמרכז הישראליים מהשלכות הכיבוש, שמועמדיהם העיקריים לבחירות ב-22 בינואר – כולל אלו ממפלגת העבודה הוותיקה של יצחק רבין - לא מציעים אפילו רעיונות להסכם שלום, אלא משלימים עם ניכוס הסוגיה בידי הימין ומתמקדים בשאלות של מחירי דיור וגודל הכיתות.

אני שמח מאוד שהחומה וכיפת הברזל מגוננות על הישראלים מפני אויבים הרוצים ברעתם, אבל אני חושש שהחומה והכיפה גם מסמאות את עיניהם ומונעות מהם לראות את האמיתות שעמן הם חייבים להתמודד.