מדענים מקדישים מאמצים כדי לברר מה מבדיל בני אדם ממינים אחרים של בעלי חיים. אחד ההבדלים הבולטים שאותרו הוא יכולתם של בני אדם להפגין אלטרואיזם ולהקריב עצמם למען בני מינם, גם כשלא מדובר בקרובי משפחתם. דוגמה לכך היא בני אדם המאמצים תינוקות של זרים שנותרו יתומים. מדענים שניסו בעבר - ונכשלו - למצוא התנהגות דומה אצל שימפנזים החיים בשבי, טענו שקרובינו האבולוציוניים אדישים לרווחת חברי קבוצתם שאינם בני משפחתם.

אולם, נראה שהשימפנזים ביער טאי בחוף השנהב באפריקה לא שמעו על המחקרים הללו. מתברר שהם דווקא מוכנים לאמץ בחפץ לב שימפנזים יתומים שאינם בני משפחתם - ולא רק נקבות עושות זאת, אלא גם זכרים. את הממצאים על הרגלי האימוץ של השמפנזים מפרסמת כעת בכתב העת PLoS ONE קבוצת מדענים שבראשה עומד כריסטוף בוש, אחד מבכירי חוקרי הקופים. הקבוצה תיעדה, בין השאר, מקרים שבהם שימפנזים אימצו יתומים שאינם קרוביהם, ודאגו לצורכיהם במשך שנים.

הטענה שלשימפנזים אין הרגלי אימוץ דומים לאלה של בני אדם, התבססה בעבר על מעקב שערכו מדענים אחר שימפנזים החיים בגני חיות. אלא שבוש ועמיתיו מציינים כי בנסיבות כאלה קשה לצפות להתנהגות אלטרואיסטית, כיוון שמשאבי המזון זמינים לכולם ואין דחף להקריב כדי להציל מישהו - דבר שכל הורה מאמץ נאלץ לעשות ביער גשם אפריקאי.

המקרים המעניינים במיוחד שעליהם מדווח צוותו של בוש הם של שלושה זכרים שאימצו שימפנזים צעירים שלא היו קרובי משפחתם, דבר שאושש בבדיקות גנטיות. הטיפול בצעירים דרש מהם השקעה ניכרת בהשגת מזון ומתן הגנה. המדענים מציינים שלרוב, זכרים אינם מגלים עניין בגידול שימפנזים צעירים וטיפול בהם, אפילו לא כשמדובר בצאצאיהם. מה שהדהים עוד יותר את החוקרים היה העובדה שבכמה מקרים, הזכרים אימצו גורים צעירים שעדיין לא נגמלו מיניקה ונשאו אותם על גבם. באחד המקרים אימץ זכר נקבת שימפנזה צעירה במשך 18 חודשים, עד שנגיף אנתרקס הביא למותו של האב. במקרה אחר תיעדו החוקרים אב מאמץ שבמשך יותר משעתיים פיצח קרוב למאתיים אגוזים לבנו המאומץ, מעשה שדרש ממנו מאמץ ומיומנות רבים.

לדעת בוש, מקרים אלה מוכיחים שלשימפנזים דווקא יש רגישות לרווחתם של שימפנזים אחרים, שאינם בני משפחתם. ניתן היה להסביר את האימוץ כסוג של השקעה תועלתנית שיכולה להביא תוצאות, כמו בן מאומץ המתגייס מאוחר יותר לסייע לאביו בשמירת מעמדו החברתי. אולם, הזכרים אימצו גם נקבות, שאינן משתתפות באופן פעיל במאבק בין זכרים על מעמדם.

סיבה אחרת להרגלי האימוץ שהתגלו, עשויה להיות שיפור כללי שמתחולל במעמד הזכרים כתוצאה מאימוץ. המהלך יכול לשפר, בין השאר, את סיכוייהם להזדווג עם נקבות; אלא שהחוקרים לא מצאו שהקופים המאמצים, זכרים ונקבות כאחד, שיפרו באופן משמעותי את מעמדם לאחר האימוץ.

הסברה שמעלים החוקרים היא שנסיבות משתנות של אזור מסוים שבו נמצאים השימפנזים יכולות להשפיע גם על התנהגותם החברתית. למשל, במקרה של יער טאי, השימפנזים החיים בו נתונים תחת איום מתמיד של נמרים הטורפים אותם, וייתכן שאיום מתמיד זה חיזק את תחושת הסולידריות בקרב השימפנזים ויצר ביניהם אווירה של דאגה לחלשים. על סמך הממצאים שגילו מייעצים בוש וחבריו שלא למהר להסיק מסקנות כוללות לגבי ההבדלים בין מינים של בעלי חיים או בין בעלי חיים ובני אדם.

גור ואמו. החוקרים נדהמו לגלות יתומים שאומצו בטרם נגמלו