יכול לנסוע בנימין נתניהו לוועידת האקלים בקופנהאגן ויכול שלא לנסוע, מה זה בעצם משנה.

ישראל היא מדינה זעירה וטביעת הזיהום שלה על פני כדור הארץ זניחה - פחות מפרומיל מסך כל הפליטות. אין להניח שבבירת דנמרק התחבטו כלל בשאלה ההמלטית יגיע או לא יגיע. אמנם כמדינה קטנה היא דווקא מזהמת די גדולה, ישראל, ולו שאר המדינות טינפו כמוה, היה העולם חוזר לתוהו ובוהו; ואף על פי כן, לא היא עומדת במרכז הוועידה, כפי שנתניהו היה רוצה לחשוב - לא היא ולא הוא.

בלאו הכי, בשורה סביבתית לא תהיה בפיו. לא זו בלבד שאין ישראל מתכוונת לקצץ בפליטות גזי החממה שלה על פי לוחות הזמנים שיסוכמו שם - מחייבים יותר או מחייבים פחות - היא עומדת להגדיל את פליטותיה, אולי אפילו להכפילן בעשרים השנים הבאות.

לכל היותר, יוכל נתניהו לשוב ולהודיע על אותה ועדה, שעל הקמתה הכריז לפני חודש בוועידת הנשיא. הוועדה צפוייה לגלות לכל העולם מה שכל העולם לא הצליח לגלות חרף כל מאמציו לגבי עשר השנים הקרובות: איך משתחררים מהתלות הגורלית באנרגיות מתכלות ואיך נושמים סוף סוף לרווחה בזכות אנרגיות מתחדשות; איך ייגמלו פרות, כבשים ובהמות אחרות מהטבע המגונה שלהן - לנפוח חופשי ובלי הכרה ולמלא את החלל בגזים טבעיים אך רעילים, הפורצים להם ממפלט אחורי. למשמע הודעתו החוזרת, הגואלת, של ראש ממשלת ישראל, ימלא כל האולם, כל העולם, את פיו שחוק; בוקר צח, נתניהו.

ישראל היא מדינה משונה מצד אחד ומשונה מאוד מצד שני: גם חוזרת על פתחי ה-OECD, מבקשת להתקבל למועדון המדינות המפותחות וגם מעמידה פני מדינה מתפתחת; גם מדדה במודע אחר המאמץ הכללי להצלת הכדור מפני ההתחממות, וגם מצפה להתחשבות וליחס מיוחד. הרושם הוא, שהקהילה הבינלאומית מגלה יותר ויותר קוצר רוח למשחק הכפול שלנו בכל המגרשים.

ישראל הסביבתנית היא בשלב העוברי שלה. אמנם המודעות מתפתחת כאן כמו הריון, אך אין לו סוף להריון הממושך מדי. היא כבר נהרית עשרים שנה לפחות, המודעות: הבטן תופחת ומחשבת להתפקע, אלא שאין כוח ללידה, וגם רצון אמיתי אין. עדיין ידו של האינטרס ההוני על העליונה ברוב מקרי ההתנגשות שבין חמדנות ההווה לרווחת העתיד.

ישראל עסוקה לפי שעה במחוות סמליות כלפי בעיות האנרגיה-אקלים, שכל כך מקובלות ואהובות במקומותינו. פתאום כולם ירוקים - מנשיא המדינה וראש הממשלה ועד לאחרון ראשי העיריות, המוכנים תמיד להשתתף במסיבה אך לא במהפכה. כאשר מקהילים אלפים בכיכר העיר ומכבים את האורות לשעה תמימה, רק משחיתים זמן, מרץ ומאמץ, הנחוצים כל כך כדי לחולל שינוי.

לאחרונה חיפשתי את "הנקודה היהודית" ואת "הנקודה הישראלית" בספרו החדש של תומס פרידמן - "חם, שטוח וצפוף". בנימה אירונית מצטט פרידמן מתוך דיווח משעשע ומדכדך של סוכנות הידיעות יו-פי-איי: "קבוצה של שומרי סביבה ישראלים פתחה במסע הסברה באינטרנט, כדי לעודד יהודים להדליק נר אחד פחות בחנוכה. יוזמי מסע ?החנוכייה הירוקה' אומרים, שכל נר הבוער עד תום פולט 15 גרם של פחמן דו חמצני וכי הנרות הרבים הדולקים בבתי יהודים בכל רחבי העולם, מתחילים להצטבר לטביעת פחמן כשרה למהדרין".

כך מצטרפים היהודים למסיבה הירוקה - כבה נר והצל את העולם. חג החנוכה מתקרב, וגם השנה נשחק בסביבון, אלא שנס סביבתני גדול לא יהיה פה אם נמשיך לשחק וללכלך ולא נתחיל לשלם ולנקות.

נתניהו נוסע, ועכשיו צריך רק לקוות שלשכת ראש הממשלה לא תפתח מחדש בשידוליה לקביעת פגישה עם ברק אובמה ב"שולי הוועידה". ועוד נקווה, שנתניהו לא יחלה בשפעת ברגע האחרון, ויוכל לצאת לקופנהאגן בריא ושלם, כדי לבשר שם על הכפלת התקציב להגנת הסביבה כאן, שכבר עשרים שנה קופא על שמריו ומתכווץ. לו תהיה זאת תרומתנו הצנועה אך האמיתית לעולם ולעצמנו.