האריג ששופך אור על המגילות הגנוזות

אריגים שנמצאו סמוך למגילות מחזקים הטענה שכת מבודדת היא שכתבה את המגילות. בנושא אחד החוקרות משוכנעות: "היהודים אז היו קורבנות אופנה"

כשנמצאו המגילות הגנוזות במערות מדבר יהודה בשנות ה-50, נמצאו עמן גם פיסות אריג מרופטות. בחלק מהמקרים עטף הבד את המגילות, במקרים אחרים הוא נדחס אל הכדים שבהם נארזו המגילות, כדי לשמור עליהן. החוקרים, שאחזו בידיהם את מה שעד מהרה יהפוך לתגלית הארכיאולוגית החשובה של המאה, לא ייחסו חשיבות רבה לאותן פיסות בד.

ד"ר אורית שמיר מרשות העתיקות, ונעמה סוקניק, חוקרת מאוניברסיטת בר אילן, הקדישו בשנים האחרונות את מחקרן לאותם אריגים מתפוררים. המסקנות שלהן, ככל הנראה, לא ישימו קץ לוויכוח הלוהט סביב שאלת זהותם של כותבי המגילות הגנוזות, אולם הן מחזקות משמעותית את עמדתם של תומכי התיאוריה לפיה כת מבודדת היא שחיברה את המגילות.

שמיר, המשמשת בתפקיד אוצרת החומרים האורגניים ברשות העתיקות, ממונה על מחסן קטן, צפוף ומנוטר לחות באזור התעשייה הר חוצבים שבירושלים. המחסן עמוס בממצאים אורגניים ובהם חבלים, כלי עץ וזרעים, שנאספו בחפירות שונות ברחבי הארץ. אבל האהבה האמיתית שלה היא פיסות הבד - קרעי טוניקה ממערת האיגרות, פיסות טלית ממצדה ואריגים פרה-היסטוריים מנחל חימר. "אני תמיד אומרת שעשיתי דוקטורט על סמרטוטים", היא אומרת בחיוך. הניתוח שלה כולל היבטים שונים הקשורים בבד, כמו הרכב הסיבים, צורת הטווייה ושימוש בצבעים.

ד"ר אורית שמיר עם אריג עתיקאוליבייה פיטוסי

עשו לנו לייק בפייסבוק וקבלו את הכתבות הטובות של הארץ ישירות אליכם

המסקנות חורגות מתחום האופנה של המאה הראשונה לספירה. בין ערימות הקופסאות במחסן מסתתרות כמה קופסאות עם דוגמאות מבדים שנאספו עם המגילות הגנוזות. פיסות קטנות, קרועות ועדינות של סיבי פשתן ארוגים בצבע קרם עם כתמים לבנים. במחקרן מצביעות שמיר וסוקניק על כמה מאפיינים ייחודיים לפיסות הבד האלה מבדים אחרים שנמצאו בחפירות מאותה התקופה.

"היהודים בימים האלה היו קורבן אופנה - הם התלבשו בדיוק כמו הרומאים ורוב הביגוד היה עשוי צמר", אומרת שמיר.

בכל האתרים האחרים באזור, כמו בכל חפירה אחרת בארץ, נמצאו בעיקר סיבים ואריגים של צמר. כך היה במצדה, במערת האיגרות ואף במערת חג המולד המצויה בנחל קידרון, לא הרחק מקומראן. רוב הבגדים מכילים גם עיטור מבד צבוע אדום כהה, בדגם שמוכר היטב הן ממקורות תלמודיים והן ממקורות לא יהודיים.

פיסות האריגים בקומראן שונות לחלוטין, האריגים שנאספו שם עשויים כולם, עד האחרון שבהם, פשתן ולא צמר ואין עליהם ולו עיטור אחד. זאת ועוד, מי שהתגורר בקומראן התאמץ להלבין את הבגדים שלו, ככל הנראה באמצעות השרייתם בתמיסות שהופקו מצמחים.

הבחירה ללבוש לבן בימי בית שני בארץ ישראל חייבה השקעת כסף ומאמץ, מעריכה שמיר. כותנה ומשי לא היו בנמצא והצמר בלתי ניתן להלבנה. הבד היחידי שיתאים לדרישה הדתית-אופנתית הזו, הוא הפשתן - חומר יקר משמעותית מהצמר שהגיע לקומראן ככל הנראה מאזור עמק בית שאן. "למה לובשים לבן? כי רוצים להתבדל מהסביבה, גם הרומית וגם היהודית, לשדר צניעות", אומרת שמיר.

להערכת החוקרות, רוב האריגים שימשו לפני כן בגדים, שהתרפטו ונתפרו מחדש ככיסוי למגילות. זו הסיבה שרוב הבדים עברו הלבנה. המסקנה שתושבי אזור קומראן התאמצו כדי ללבוש לבן מתאימה לתיאורים הכתובים שנשמרו על קהילת קומראן. כך למשל, כותב ההיסטוריון יוספוס פלביוס ב"מלחמת היהודים" על אורח חייה של קהילת האיסיים: "המבקש להצטרף לכת אינו מתקבל מיד. עליו להמתין שנה אחת, כשבזמן הזה מנחים אותו חברי הכת באורח חייהם, ונותנים לו מעדר קטן ובגדים לבנים", במקום אחר הוא מזכיר שמדובר בבגדים עשויים פשתן. אזכורים של הבגדים הלבנים או הביגוד הפשוט מופיעים גם ב"קדמוניות היהודים" של פלביוס וכן בכתביו של פילון האלכסנדרוני.

ההתאמה בין ממצאי המחקר לבין הנאמר במקורות הכתובים מוסיפה נדבך חשוב בוויכוח על זהותם של כותבי המגילות הגנוזות. מדובר באחד מהוויכוחים הסוערים בארכיאולוגיה הישראלית. באופן גס מתחלקים הארכיאולוגים לשני מחנות - אלה המאמינים שקהילה סגורה הגרה באזור, ככל הנראה האיסיים, כתבה את המגילות והטמינה אותם, ואילו הקבוצה השנייה מאמינה כי מקור המגילות אחר, כנראה בירושלים, והן הוטמנו בידי מישהו שמילט אותן מהחורבן. לגרסה השנייה, הנחשבת לרדיקלית יותר, יש כמה הסברים. בין היתר נטען כי מקור המגילות הוא בספריית בית המקדש או שמקורן בזרם נכחד של היהדות הצדוקית. שני הצדדים מוצאים חיזוקים לטענתם בעיקר בין שורות המגילות הגנוזות עצמן. בין תומכי התיאוריה הרדילקית יותר - ספרייה שהייתה שייכת לקבוצה שממנה צמחה מאוחר יותר הנצרות.

שמיר וסוקניק אינן ממהרות לרתום את מחקרן לטובת אחד הצדדים, אך קשה להתעלם מכך שמסקנותיו מחזקות את תומכי הגישה לפיה כת מתבדלת היא זו שכתבה את המגילות, עטפה אותן בשאריות של בד והטמינה אותן במערות למשך עשרות דורות.

שמיר מצביעה על דמיון נוסף בין הממצאים הארכיאולוגים לבין תיאורי הכת, ולפיו בקומראן התגוררו גברים בלבד. במערות לא נמצאו ראיות לקיומן של מלאכות הטווייה או האריגה שהיו המלאכות הנשיות המובהקות ביותר. "גם זה לכאורה מתאים לתזה של הכת", היא אומרת.

מבין מאות האריגים שנבחנו במחקר, נמצאו ארבעה יוצאי דופן, שהיו היחידים בעלי עיטור. הבד, מקושט בחוט תכלת השזור בתבנית של ריבוע, נמצא כשהוא עוטף את אחת המגילות. כאן מעריכה שמיר כי אין מדובר בשימוש חוזר בבגד בלוי, אלא בבד שהוכן במיוחד לשימור המגילה, והתבנית המרובעת היא לא עיטור פשוט אלא מעין שחזור, בחוט תכלת אחד, של מבנה בית המקדש בירושלים.



תגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
  1. 5