טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

חווה ואדם

החווה שגידלה את ההורים של הצמחים הישראלים נאבקת על קיומה

מחוות הנוי בעמק חפר הופצו במשך שנים מיני צמחים מהעולם לרחבי הארץ. כעת נאבק בנה של המייסדת לשמר את המקום הייחודי

תגובות

מבט ראשון על חוות הנוי שליד מכללת רופין בשרון עשוי להטעות. פיקוסים ענקיים כמו בשדרות של תל אביב, ברושים שמוכרים לכל ילד מהנוף הארצי-שראלי ושיחי היביסקוס בשלל צבעים גורמים לאדישות מסוימת - אולי זה בסך הכל עוד פארק גדול שמרכז בתוכו הרבה צמחייה טיפוסית לישראל, כזאת שרואים בהרבה גינות ותיקות. אלא שהמציאות הפוכה לגמרי: החווה הזו היא שאחראית לכך שהצמחים הללו, ועוד רבים אחרים, הפכו לחלק בלתי נפרד מחיינו, אחרי שנשתלו כאן לראשונה מיד כשהובאו לישראל מכל קצוות תבל.

חוות הנוי, בלב עמק חפר, הוקמה מיד אחרי קום המדינה, כתחנה לאקלום ולהדגמה של צמחי נוי. יחד עם חוות נוספות, היא קיבלה על עצמה ממשרד החקלאות משימה שאפתנית: לצבוע את השממה במובן הכי מוחשי שאפשר, להעשיר את הגינון הציבורי והפרטי בארץ בצמחייה חדשה ולהפוך את טיפוח הסביבה לחלק בלתי נפרד מסדר היום של הציבור במדינה. אולם במציאות של צנע ומחסור בידע, העניין הזה לא היה פשוט בכלל.

השטח שנבחר היה שדה בור של 50 דונם, שנשאר קירח בתוך ים הפרדסים האינסופי של השרון, רק כי הקרקע שלו לא היתה ראויה לעיבוד. דוד צירקין צפריר - חבר קיבוץ עין חרוד, מאבות הגננות והשתלנות בארץ - הוא שעמד מאחורי הקמת החווה. אך הרוח החיה בה בעשורים הבאים היתה האגרונומית רות בנימין. היא באה למקום ב-1951 ועד מהרה הפכה אותו למפעל חייה. בזכות הידע הרב שצברה והקשרים הענפים שפיתחה עם גננים בכל העולם, עשתה לה החווה שם למרחוק והתבססה כמוקד הבולט בארץ לאקלום צמחי נוי.

חממה בחוות הנוי. יש יוזמה להכריז על החווה אתר מורשת לאומי
אלון רון

"הם היו מתכתבים עם מומחים לצמחים בכל העולם ומזמינים מהם את הזרעים", מספר אריאל בנימין, בנה של רות. "באותה תקופה לא היו נוסעים כל כך לחו"ל, אלא פשוט מחליפים זרעים בדואר בין גנים שונים בעולם". לדבריו, "תהליך האקלום היה מפרך ממש: קודם היו מחזיקים את הזרעים בהסגר כדי לוודא שאינם נגועים במחלות. אחר כך היו מתחילים לזרוע אותם בבתי הזכוכית או תחת רשתות צל, ועד שהצמח היה נשתל באדמה ומתבסס, כבר היו עוברות כמה שנים".

עם הזמן, התפתחה החווה מאוד. בסמוך לה הוקמה משתלה מרשימה שדרכה היה קל יותר להפיץ את הצמחים לכל דורש, ונשתלו עוד ועוד חלקות מיוחדות לפי סוגי הצמחים ואזורי מוצאם. "הצמחים היו מחולקים או נמכרים בגרושים לכל דורש", אומר בנימין. "המטרה לא היתה לעשות מזה ביזנס, אלא פשוט שאנשים ינסו להתמודד עם המינים החדשים בגינות שלהם. כך נוצר מצב שכל מי שמבקר כאן היום רואה את הצמחים שיש לו בגינה או ברחוב, אבל גדולים בהרבה - אלה האבא והאמא של כל שאר הפרטים ברחבי הארץ". לדבריו, גננים מכל הארץ באים למקום כדי לקבל מושג כיצד ייראה העץ שהם שתלו בעוד 50 שנה, "אם אף אחד לא ייגע בו ויגזום אותו".

גם כיום, מבעד להזנחה מסוימת שאפשר לראות פה ושם, עובר הסיפור המיוחד של המקום דרך העצים והשיחים. חלקם הצליחו להתגבר על האדמה הגרועה, גדלו בחלוף הזמן לממדי ענק ושימשו אבטיפוס לצאצאיהם שהופצו בכל הארץ. אחרים נותרו אלמוניים או נדירים למדי בגינה הישראלית, כמו אלון השעם עם גזעו המרהיב, המגנוליה על פרחי הענק הלבנים והריחניים שלה ומיני דקלים ואקליפטוסים מיוחדים שלא הצליחו לשגשג באקלים המזרח תיכוני הקשה, כמו קרוביהם המוכרים.

אריאל בנימין מטפל בעת מגנוליה בחוות הנוי
אלון רון

ב-1976, כשהיתה בת 52, מתה רות בנימין בפתאומיות מחיידק טורף, אבל המורשת שהשאירה אחריה היתה חזקה דיה כדי שדורות של גננים ובוטניקאים יעלו לרגל לחווה. ב-1984, כשמשרד החקלאות משך את ידיו מתחום אקלום צמחי הנוי, עננת סגירה ריחפה מעל המקום. "מכון וולקני אמנם החל להיכנס לעסק, אבל השוק פשוט עבר לידיים פרטיות. המשתלות התמקצעו והחלו לייבא ולפתח את המינים בעצמן", מסביר בנימין. "לבסוף, המשרד גייס את הארגון לגננות ונוף שישמור על המקום. צריך להיות מלאי הערכה לארגון, על כך שלמרות המחסור באמצעים, הם מצליחים לתחזק כל כך הרבה שנים את הגן, להשקות אותו ולשמור עליו".

אלא שכאן לא תמו האיומים על החווה. באמצע שנות ה-90 מדרשת רופין הסמוכה פשטה את הרגל, וכשכעבור זמן קצר הוקמה מחדש, כללו תוכניות הפיתוח שלה שימוש גם בשטחי החווה - אחרי שבעלי הקרקע, מינהל מקרקעי ישראל, כלל אותם במכירה ליזמים. "אי אפשר היה לדעת מה הם היו עושים פה", אומר בנימין, שפתח במאבק עיקש נגד התוכנית. "היזמים רוצים להפוך את רופין למכללה הכי גדולה בארץ, וחלק מזה גם על חשבון החווה. אפילו אם הם לא יעקרו עץ אחד, הם רוצים לעשות פה מהפכות. במקום כזה אסור לגעת. הערך של המקום הוא דווקא בראשוניות שלו".

כך, מי שבימים כתיקונם מתפרנס כמנהל סניף של רשת סופרמרקטים, מצא את עצמו בלב סכסוך משפטי-נדל"ני והחל להקדיש חלק ניכר מזמנו לתחום שהיה זר לו. "בחרתי לנצל דווקא את היתרון הגדול שהשאירה לי אמי. הקמתי אתר אינטרנט לחווה ולזכרה, עם כל החומרים שהיא השאירה אחריה - ובהם אנציקלופדיה גננית שלמה, ‘הצמח הנכון למקום הנכון'. התחלתי להעלות אותם לאינטרנט, וזה הפך להצלחה מסחררת. החווה נכנסה לתודעה של הרבה אנשים". גם כיום, ללא ידע מקצועי כלשהו, עובר אריאל מעץ לעץ ומשיח לשיח, מצלם ומקטלג, כדי לפתח את האתר של החווה. במקביל, הוא הצליח לגבש סביבו חזית מאוחדת של אנשי מקצוע וחובבים שהתגייסו כדי למנוע את הפגיעה בצמחים ובמקום. על העצומה שארגן באינטרנט חתמו יותר מ-10,000 איש.

לבסוף, המאמצים הצליחו באופן חלקי: בימים אלה נחתם הסכם פשרה בין הצדדים, שמותיר את מרבית החווה - הפתוחה למבקרים בימות השבוע - כשטח פתוח מחוץ לתחום המכללה. האזור היחיד שייפגע בכל זאת יהיה המשתלה הצמודה אליה.

בדרך רשמו לעצמם ידידי החווה הישג נוסף: הם שכנעו את שר החקלאות לשעבר, שלום שמחון, להכריז על החווה גן בוטני, בצעד שאמור להקנות לה תקציבים לא מבוטלים ומעמד מיוחד בגופי התכנון. במקביל, יש כבר יוזמה להכריז עליה גם אתר מורשת לאומי.

ואולם, גם הקסם הגדול לא מסתיר את המציאות העגומה: בינתיים התקציבים רחוקים מלזרום, ומצב התחזוקה ירוד. "אני מעריך שרק כדי להפעיל את המקום בצורה בסיסית, נדרשים לנו 300 אלף שקל בשנה. מעבר לזה, השמיים הם הגבול", אומר אריאל. "בחזון שלי אני רואה פוטנציאל אינסופי. אפשר לחזור לימים היפים שהיו כאן כשהייתי ילד, ואולי אפילו יותר מזה. לטפל בעצים, להציב לצדם שילוט ראוי, להביא לפה בתי ספר, להעסיק בעלי מוגבלויות. המקום הזה רלוונטי לגינון בארץ בדיוק כמו בעבר".

במשרד החקלאות מסבירים כי הם מייחסים חשיבות רבה לחווה. "בתחילת החודש הנוכחי, סוכם בישיבה משותפת עם נציגי מדרשת רופין על תוכנית עקרונית לגבולות החווה שאינם כוללים את שטח המשתלה הצמוד אליה", אומר המשרד, "הגבולות ייקבעו בצורה מוסכמת על ידי מודד מוסכם של הדיור הממשלתי. עם השבת החווה למשרד החקלאות, תתוכנן הקמת משתלה בעבור הגן, בגבולות השטח הקיים ובהתאם לצרכים שייקבעו על ידי המשרד".

עוד אומרים במשרד כי "באשר לתמיכת המשרד בחווה כגן בוטני - על פי חוק הגנים הבוטנים - אלו מתוקצבים על סמך הגשת בקשת תמיכה ועמידה בקריטריונים שקבעה המועצה לגנים בוטנים. נכון לשנת 2012, שמונה גנים בוטנים מתוך עשרה גנים מוכרים הגישו בקשת תמיכה. חוות הנוי בעמק חפר לא הגישה בקשת תמיכה ולכן אין אפשרות להעניק לה כספי תמיכה".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות