"האבנים המאירות שתראו נחצבו מן השוחה, שהענקים הדוממים מוצבים עליה, ונטמנו כאן איני יודעת בידי מי, כי הדבר התרחש לפני זמן רב כל כך, עד שגם אני אינני זוכרת אותו". כך אומרת המכשפה גיגול ברומן "מכרות המלך שלמה" שכתב הסופר הבריטי הנרי ריידר הגרד. גיגול אומרת את הדברים לגיבורים, שהגיעו אל המכרות האגדיים בתום מסע הרפתקני.

השאלות שמעלה המכשפה הספרותית מעסיקות זה עשרות שנים ארכיאולוגים שחוקרים מכרות מתקופתו של שלמה המלך - מכרות הנחושת בתמנע. החוקרים הראשונים שערכו חפירות באתר הניחו שמדובר במפעל הנדסי וטכנולוגי מפואר, הקשור לממלכה הירושלמית של שלמה.

חוקרים אחרים, שעבדו במכרות מאוחר יותר, שיערו כי האתר הוקם דווקא על ידי הממלכה המצרית. הבסיס להשערה זאת היה מקדש מצרי שנמצא במקום. עתה מציעה קבוצת חוקרים מאוניברסיטת תל אביב, מאוניברסיטת קליפורניה ומהאוניברסיטה העברית כי מאחורי יצירת המכרות לא עמדו השליטים במצרים או בירושלים, אלא מנהיגים של עם המוצג כנחות במקרא ובספרי ההיסטוריה - האדומים מעבר הירדן.

את המכרות גילה במאה ה-19 הקונסול הבריטי בחרטום אז, ג'ון פטריק. בעשרות השנים האחרונות נחשפו באתר כ-9,000 בורות כרייה, ולצדם מתקנים להתכת הנחושת. הארכיאולוג הראשון שחקר את המכרות, בשנות ה-30 של המאה הקודמת, היה נלסון גליק האמריקאי. כמו באתרים רבים אחרים שבהם חפר, הוא חיפש את ההקשר התנ"כי של הממצאים.

על פי כלי החרס שנמצאו בתמנע קבע גליק כי האתר הוקם במאה העשירית לפני הספירה, תקופת שלטונו של שלמה, ולכן קשר את המכרות לממלכתו. התפישה הזאת שלטה במחקר למעלה מ-30 שנה, עד שב-1969 חשף הארכיאולוג הישראלי בנו רוטנברג מקדש מצרי בתמנע. התארוך של רוטנברג, שקבע כי המקדש המצרי נבנה כ-300-200 שנה לפני תקופת מלכותו של שלמה, העביר את הקרדיט על מפעל הכרייה הענק מממלכת ישראל למצרים הפרעונית. התפישה הזאת תקפה עד היום ומעידים עליה שני פסלים של דמויות מצריות קדמוניות, שהציבה קק"ל בכניסה לפארק תמנע.

ב-2009 הגיעה לתמנע משלחת משותפת של ארכיאולוגים וגיאולוגים מאוניברסיטת סן-דיאגו בקליפורניה ומהאוניברסיטה העברית. החוקרים ביקשו לבחון מחדש את התארוך המקובל של האתר. הם התמקדו במחנה ההתכה העיקרי, שאליו הובאו עפרות הנחושת. מהעפרות שהותכו שם זוקקה נחושת, שנוצקה כמטילים.

המשלחת התבססה על השיטה המקובלת ביותר לתארוך ארכיאולוגי - שיטת פחמן 14. בשיטה זו נבדק גילו של האיזוטופ פחמן 14 - יסוד רדיואקטיבי שנשמר בחומרים אורגניים, וכך אפשר לגלות באיזו תקופה פעל האתר שבו נמצאו אותם חומרים. כורי הנחושת הקדומים הותירו אחריהם שרידים אורגניים רבים, בהם חרצנים של זיתים, ענבים ותמרים, שהשתמרו היטב בשל האקלים המדברי בתמנע.

הם נטלו מהאתר 11 דגימות, שנבדקו במעבדה והניבו ממצאים חד משמעיים - המכרות היו פעילים במאה העשירית לפני הספירה או בזמן קרוב. לכאורה, תומכי ההשערה המעניקה את הקרדיט להקמת המכרות לשלמה המלך זכו בניצחון סוחף. אפשר היה לשער שתומכי הגישה המקראית, שכל ממצא מסוג זה מאושש את טענתה בדבר גדולת ממלכתו של שלמה, כמתואר במקרא, ישתמשו בתארוך המדויק כבתחמושת. אבל ראש המשלחת, ארז בן יוסף, כיום איש המכון לארכיאולוגיה באוניברסיטת תל אביב, דוחה את הטענה הזאת.

בן יוסף, שפרסם לאחרונה מאמר על ממצאי המחקר עם רון שער וחגי רון מהאוניברסיטה העברית וליסה טוקס מאוניברסיטת קליפורניה, טוען כי את המכרות לא הקימה ממלכה שמרכזה היה במרחק של כ-300 קילומטרים מתמנע, אלא עם של נוודים שכמעט לא הותיר אחריו שרידים. בן יוסף ושותפיו משערים שזהו העם האדומי, שעל פי המקרא אנשיו היו צאצאי עשו, אחי יעקב, ואויבים מרים של ישראל. המאמר פורסם בכתב העת "Bulletin of the American Schools of Oriental Research".

ההשערה הזאת מבוססת על קשר ברור בין האתר בתמנע לבין אתר דומה לכריית נחושת שממוקם בפינאן שבעבר הירדן. כלי חרס אופייניים לאדומים, שנמצאו בתמנע, מחזקים את ההשערה. בן יוסף, שלדבריו אין בתמנע כל עדות לקשר בינה לבין ירושלים, טוען שארכיאולוגים בישראל ובעולם נוטים לייחס חשיבות יתר למבנים. ההטיה לטובת הארכיטקטורה, לדבריו, יוצרת התייחסות מזלזלת כלפי עמים שלא הותירו אחריהם ערים בצורות, מקדשים או מגדלים מרשימים.

האדומים, כמו עמים נודדים אחרים - הנבטים באזורנו והמונגולים בכל אסיה, לדוגמה - לא נפלו בכישוריהם ההנדסיים והטכנולוגיים מהישראלים בירושלים או מהמצרים בעמק הנילוס. אבל כיוון שהתגוררו באוהלים ולא בבתים, הם נתפשים באופן מעוות על ידי חוקרים בני ימינו.

"המחקר סובל מגישה קצת פשטנית, שמשווה ארכיטקטורה של מבנים עם עוצמה צבאית ופוליטית", אומר בן יוסף. "בהחלט יכול להיות שהתהוותה כאן חברה מורכבת, שנמצאה עדיין בתהליך התיישבותי. כיוון שהחברה הזאת לא הותירה אחריה מבנים, היא נשארה שקופה לארכיאולוג. מכרות הנחושת בערבה הם דוגמה קלאסית לגישה הזאת. ברור שאתרי הפקת הנחושת הם עדות לקיומה של חברה מאוד מורכבת, שהפעילה טכנולוגיה מתוחכמת והיתה בעלת שלטון מרכזי ויכולת התאגדות. אם החברה הזאת היתה עוסקת בחקלאות, לא היינו יודעים עליה. כיוון שהותירה סימנים מכריית נחושת, אנחנו יודעים על קיומה. אם מישהו עבר באזור הזה במאה ה-10 וה-11 לפני הספירה, הוא היה חייב להתייחס אליהם".

השינוי בתפישה הארכיאולוגית, שמאפשר לחקור גם עמים שלא הותירו אחריהם עמודי שיש או אבני גזית, מבוסס על מיקרו-ארכיאולוגיה - טכנולוגיה שחוקרים בתחום מאמצים בשנים האחרונות. בשיטות מיקרו-ארכיאולוגיות נבדק הרכבם הכימי של חרצני זיתים ושרידי בדים. הממצאים מלמדים על התרבות והחברה שייצרו בדים, מוצרים חקלאיים ועוד, לא פחות משרידי מבנים ומחרסים. כך זוכים עמים נשכחים לקול בהיסטוריה. "הארכיאולוגיה הולכת לכיוון של פחות מחקר על מלחמות ויותר מחקר שמתמקד בחברות אנושיות. המיקרו-ארכיאולוגיה מאפשרת את זה", אומר בן יוסף.

בנו רוטנברג, החוקר החשוב ביותר של תמנע ומייסד תחום חקר המתכות בעולם העתיק, הלך לעולמו במארס האחרון. לפני מותו קיבל עדכון על המחקר החדש. הממצאים אמנם סותרים את השערתו על התפקיד שמילאו המצרים בתמנע, אבל הוא בירך עליהם. בעוד שלושה חודשים ישוב בן יוסף לתמנע, הפעם עם משלחת מטעם אוניברסיטת תל אביב. המחקר החדש יתמקד באתר נוסף באזור, המכונה גבעת העבדים, בתקווה למצוא עדויות נוספות שיסייעו לקבוע מי היה בעל הבית האמיתי של "מכרות המלך שלמה".