צלם חובב התמקם לפני כמה שבועות מול מחילת קינון של שלדג לבן חזה במחצבה בדרום הארץ. השלדג סיפק את הסחורה והתעופף כמה פעמים אל תוך הקן ומחוצה לו, אלא שפרט אחד הפריע לצלם להשיג את הפריים המבוקש של הציפור המרהיבה: עץ שקד ותיק שצמח במקום הסתיר את פתח המחילה. הצלם החליט שגדיעת השקד המחפה על הפתח תשרת את מטרתו, וכך אכן עשה - כרת את העץ, חשף את מחילת הקינון והמשיך לצלם.

מקרה כזה של פגיעה בערכי טבע והפרעה לחיי הציפורים נחשב קיצוני, אך ממחיש היטב את מסכת ההטרדות שחוות ציפורי ישראל מצד צלמי טבע חובבים. מנהל המרכז לצפרות של החברה להגנת הטבע, דן אלון, מספק דוגמה נוספת, ומספר על צלם חובב שסתם במכוון פתח מחילה של שרקרק, כדי לצלם את הציפור צווחת על יד הקן. "לצלם ברור שהוא הורס קינון במודע", אומר אלון. "זה פשע, זה ממש רשעות".

על פי הערכת האגודה הישראלית לצילום טבע, בישראל פועלים מאות צלמי טבע חובבים. יוסי אשבול, צלם טבע מקצועי זה 40 שנה, מעריך כי לכ-100 מהם יש ציוד צילום מתקדם, והוא משוכנע כי רובם עוסקים בתחביב מתוך אהבת הטבע והצילום גם יחד. עם זאת, לדבריו, "חלק קטן מהם, 10%-15%, הם אנשים חסרי רגישות שהטבע לא מעניין אותם. מה שמעניין אותם הוא צילום טוב - גם במחיר של פגיעה בבעלי חיים".

חובבי טבע ואנשי צפרות בישראל מבחינים בתופעה גוברת והולכת של הפרעה ונזק הנגרמים לחיות הבר ולציפורים על יד צלמים חובבים. לדברי אמיר איילון, צלם חובב ויו"ר האגודה הישראלית לצילום טבע, "זו תופעה מבורכת שאנשים חושפים את כלל האוכלוסייה לטבע באמצעות צילומים, אבל יש כאלה שמגיעים לעסוק בתחביב הזה כשהבסיס שלהם חלש. בעבר היו צלמים ותיקים שידעו מה מותר ומה אסור. כיום נכנסים לתחום הזה עוד ועוד אנשים, שחלקם עושים טעויות רבות ולא יודעים מה גורם לנזק ומה לא. זיהינו את הבעיה בשנים האחרונות והיא הולכת ומתגברת".

איילון מספר בין היתר על פגיעה קשה שנגרמת לציפורים הדוגרות בגומות על הקרקע או בחוף הים. לדבריו, "יש מקרים שבהם צלמים מתקרבים כדי לתפוס תמונה, והם עלולים להזיק בכך שיגרמו לציפור לברוח מהקן. עלול לקרות מצב שציפור שהופרעה בשעת בניית הקן לא תחזור אליו יותר, או שאם שדוגרת על ביצים תנטוש את הקן. גם אם נזהרים, והציפור עפה וחוזרת לקן לאחר רבע שעה, ולכאורה הכל בסדר - ייתכן שחשפנו את הביצים לחום הכבד של יולי-אוגוסט, והמשמעות היא התייבשות הביצה. במקרה כזה הציפור תחזור ותדגור על ביצים שמתו".

הפגיעה בציפורים עלולה להיגרם גם באופן עקיף. "גם אם צילמתם קינון ללא הפרעה לכאורה", אומר איילון, "חתול שיושב 50 מטר משם על איזה גג, או עורב סקרן על איזה עץ, הסתקרנו מפעילותכם, וכל תשומת הלב שלהם תופנה לגוזלים המסכנים ברגע שתעזבו. פעמים רבות נמנעתי מלצלם - כי הצילום לא שווה הכל".

להתקרב בהדרגה

הבעיה החמירה כל כך בשנים האחרונות, שהוחלט לדון בה ביום העיון לצפרות של החברה להגנת הטבע ואוניברסיטת תל אביב שיתקיים בחנוכה, אותו מארגן כבר 30 שנה פרופ' יוסי לשם מהמחלקה לזואולוגיה באוניברסיטת תל אביב.

אשבול, מצלמי הטבע הבודדים בישראל שזהו גם מקצועם, מסביר כי "צילום הטבע כתחביב התפתח עם עליית העידן הדיגיטלי, שהפך את הצילום לנגיש לכולם. הציוד השתכלל ונוספו הפוקוס אוטומטי והפוקוס המהיר. הכל נהפך זמין וקל. במקביל הופיעו אתרי אינטרנט העוסקים טבע, מגזינים וערוצי טלוויזיה. החשיפה הגדלה לתכנים אלה, בשילוב העובדה שצילום טבע תמיד היה אפוף הילה רומנטית, משך רבים מאוד אל התחום".

עם זאת, לדבריו, "האנשים שרואים צילומים במגזינים ובתוכניות טלוויזיה וגם רוצים לצלם, לא מבינים שזה כרוך בעבודת הכנה רבה. בעבר, מרבית הצלמים הגיעו לעיסוק הזה מתחום שימור הטבע, אני באתי מתחום הביולוגיה. צילום טבע כרוך בהבנת אורח החיים של בעלי החיים. לדוגמה, יש תחום אפור שבין הפרעה רגעית לגרימת נזק, כמו בשעת דגירה, שבה הציפור נותרת צמודה לקן מתוך יצר דאגה חזק. גם אם הצלם משתמש בציוד מקצועי, כמו עדשה טלסקופית, אין לו יכולת לדעת מתי הציפור מופרעת ומתי לא".

אחד האתרים האהובים על צלמים הוא מושבות הקינון של השחפיות, המונות אלפי ציפורים. אלא שנוכחות הצלם במקום מבריחה אותן לשמיים. "צלם מיומן מקים לעצמו מחבוא כמה ימים לפני בואן של השחפיות, ואז מתקרב בהדרגה", אומר אשבול. "אני תמיד מקים את המחבוא לפני שהשחפיות חוזרות לארץ".

איילון מציין כי באופן כללי קהילת הצלמים אוהבת את הטבע ומצלמת אותו מתוך אהבה ותשוקה לשמור עליו. גם אלון, מהחברה להגנת הטבע, סבור כי יש אנשים שגורמים נזקים שלא במודע. "כשמישהו שם אוהל בתוך מושבת שחפיות - ברור שזה נעשה מתוך חוסר מודעות", הוא אומר. "הוא לא הבין את חומרת המעשה". לעומתם, יש גם צלמים שאלון מגדיר "אנשים שלוקחים תחביב יפה, תמים ונעים והופכים אותו למשהו תחרותי, חסר אתיקה ופוגעני". איילון סבור כי הפורומים שעוסקים בצילומי צפרות יצרו מעין תחרות, שמעודדת אנשים לפרסם בהם צילומים שנעשו תוך פגיעה בציפורים.

אנשי המקצוע מונים כמה דרכים להיאבק בתופעה. אלון טוען כי במקרים רבים, היצר שדוחף צלמים דומה לזה שמפעיל ציידים. לכן, הוא אומר, "אני חושב שכמו בציד, יש להסדיר את הצילום בהיתרים".

בעולם זה אכן עובד כך. אשבול מספר כי "באנגליה יש רשימה של מיני ציפורים שאסור לצלם בעונת הקינון. מי שנתפס חוטף. בנוסף, לגבי מינים אחרים יש רישוי לצילום לפי ותק וניסיון. יש רשימת ציפורים שלצלם מתחיל אסור לצלם. אני זוכר שיצאתי לצלם באיי שטלנד עם צלם בריטי. לא יכולתי לצלם את הציפורים שרציתי, כי לא היה לי את האישור הנדרש. יכולתי לצלם רק לצדו, כשהוא משמש חונך שלי".

איילון, לעומת זאת, מאמין בחינוך והסברה. לדבריו, "יש צלמים חדשים, או צלמים שלא הקדישו לנושא מספיק מחשבה, ולכן ברגע שזוהתה בעיית הפגיעה בציפורים, עצם העלאת המודעות לנושא והדיון בו יעזרו לפתור את הבעיה. בסך הכל זוהי אוכלוסיית צפרים חיובית מאוד, שהתרומה שלה לשימור ולתיעוד הטבע בישראל גדולה מאוד. בנושא האמור ראינו צורך להעלות את המודעות, כדי לצמצם פגיעה שעלולה להיגרם שלא במודע".

בינתיים, באגודה הישראלית לצילומי טבע ניסחו כמה כללי אתיקה. בין השאר, נקבע כי לא יועלו לפורומים השונים צילומי קינון, שכן צילומים כאלה עלולים לגרום נזקים.