מתווה העסקה שנחתמה בין ישראל לחמאס לשחרורו של גלעד שליט, גובש בעצם כבר לפני
ארבע שנים וחצי. במאי 2007 הגיעו הצדדים להסכמה בתיווכם של ראש המודיעין המצרי עומאר סולימאן ואיש הביון הגרמני גרהארד קונראד. הסכמה זו היא פרי עבודתו של עופר דקל, לשעבר סגן ראש המוסד, שהיה נציגו האישי של ראש הממשלה לנושא שליט וגם למגעים להחזרת גופות החיילים אלדד רגב ואורי גולדווסר מהחיזבאללה.

העסקה מדברת על שחרור אלף מחבלים אשר ייעשה בשני שלבים; במנה הראשונה שחרור 450 מחבלים. רשימה זו הוכתבה למעשה על ידי החמאס, ועל אף שישראל ניהלה עליה משא ומתן וניסתה להוריד ולגרוע ממנה, הרי בסופו של דבר הרשימה זהה פחות או יותר למה שנקבע כבר אז.

הרשימה כוללת עשרות מחבלים המוגדרים על ידי השב"כ "עם דם על הידיים". השב"כ גיבש במרוצת השנים שורה של קטגוריות שיתאימו לניואנסים השונים של הגדרה הזאת, אך היא כוללת למעשה גם את אלה שלא רק היו מעורבים בעקיפין כמו נהגים, או בלדרים של אספקת חומרי הנפץ למבצעי הפיגועים, אלא גם את המשלחים. מדובר באחראים לפיגועים הקשים ביותר שישראל ידעה בעת האינתיפאדה השנייה, כולל במלון פארק בנתניה, מסעדת סבארו בירושלים, הדולפינריום בתל אביב ועוד ועוד.

כלולים ברשימה זו גם מחבלים ששפוטים לכמה מאסרי עולם על פיגועים שביצעו במרוצת השנים. החמאס התעקש כבר אז, ועתה גם והשיג את שחרורם של מחבלים ממזרח ירושלים, למרות שישראל ניסתה לטעון כי אלה הם תושבים ישראלים בשטח ישראלי, הנושאים תעודות זהות ישראליות. חמור יותר מבחינתה של ישראל - החמאס גם דרש לשחרר אזרחים ערבים ישראלים שמרצים עונשי מאסר על טרור. בעסקה כלולות גם מחבלות.

במנה השנייה תשחרר ישראל עוד 550 מחבלים, לפי רשימה שקבעה בעצמה. וברשימה זו ייכללו בעיקר אסירים ביטחוניים אנשי הפת"ח וארגונים אחרים של אש"פ. העסקה על פי מתווה דקל תתבצע בשני שלבים והיא תותנע ברגע שגלעד שליט יעבור מחזקת החמאס לידי המצרים. המגעים באמצעות דקל, קונראד והמצרים הופסקו לאחר שהחמאס השתלט על רצועת עזה והמשלחת הביטחונית המצרית הקבועה שישבה ברצועה גורשה ממנה.

על רקע זה גם היו סיבוכים כתוצאה ממאבקי כוח פנימיים וכיפופי ידיים בחמאס בין מפקד הזרוע הצבאית, גדודי עאז- א-דין אל קאסאם אחמד ג'עברי לבין חאלד משעל, ראש הלשכה המדינית בדמשק ואנשי ממשלת החמאס בעזה בראשות איסמעיל הנייה. לאחר כשנתיים שוב חודשו המגעים והעסקה היתה על סף ביצוע בשלהי שלטונו של ראש הממשלה אהוד אולמרט אולם אולמרט והממשלה לא היו מוכנים בסופו של עניין לחתום על עסקה כזו, במיוחד בשל הספקות שעוררו ראש השב"כ יובל דיסקין ומאיר דגן. לימים טענו השניים כי הם לא התנגדו לעסקה, אלא רק דרשו כי המחבלים לא ישוחררו לבתיהם בגדה המערבית, אלא יגורשו לעזה או אל מחוץ לגבולות ישראל.

כך או כך, עסקת דקל לא יצאה לפועל. אם כן מה השתנה מאז מבחינת פרטי העסקה? כמעט ושום דבר. בנימין נתניהו, אולי על רקע המצוקה של הירידה שלו בפופולאריות עקב גל המחאה ששטף את ישראל בקיץ וגם הביקורת הבינלאומית וזו מבית, בכל הקשור לסירובו לנהל משא ומתן עם הפלסטינים בלי תנאים מוקדמים, החליט לפעול בניגוד להתבטאויותיו בעבר ולאידיאולוגיה שלו, המדברת נגד כניעה לטרור.

אפשר להזכיר את ספרו של נתניהו שנכתב כשהיה שגריר ישראל באו"ם, בו ניסה לומר למערב כיצד עליו להילחם בטרור. המסר העיקרי שלו אז היה שאין להיכנע לטרור. אבל מבחינה זאת בנימין נתניהו אינו שונה מכל ראשי הממשלות בישראל, למעט אולמרט, שדיברו גבוהה-גבוהה על מלחמה בטרור ועל אי כניעה לטרור ובסופו של דבר, מאז שנות ה-70', ביצעו עסקאות של חילופי חיילים ושבויים ישראלים ואף החזרת גופות תמורת טרוריסטים. לעזרתו של נתניהו נחלצו גם ראש השב"כ יורם כהן, וראש המוסד תמיר פרדו שבניגוד לקודמיהם העניקו תמיכה ורוח גבית לראש הממשלה.

יחד עם זאת, נראה כי גם עמדת חמאס השתנתה במעט לפחות בכל הקשור לנכונותם של חלק מהמחבלים תושבי הגדה שלא יוחזרו לבתיהם אלא יוגלו לרצועת עזה ולחו"ל. נראה כי האדמה הבלתי יציבה של דמשק, בה הם מצאו מחסה, החלישה את מעמדם ותרמה לנכונותם לסיים את הפרשה שהם חושבים גם על הבחירות הצפויות בשטחים.

חבל רק שעסקה זו היתה יכולה להתבצע כבר לפני כמעט שלוש שנים. שלוש שנים מיותרות שהוסיפו על הסבל של גלעד שליט בשביו.