ניו יורק טיימס

דטרויט. היה זה לפני 50 שנה, בדצמבר 1955. רוזה פארקס, תופרת מאלבמה, ישבה בשורת המושבים האמצעית של קו האוטובוס במונטגומרי שבאלבמה. כשעבר האוטובוס בשדרות קליוולנד בעיר, עלה נוסע לבן, וביקש להקים את פארקס ממקומה, שהיה שמור לפי ההוראות ללבנים. שלושה נוסעים שחורים אחרים קמו לפניה, אבל פארקס נשארה במקומה. סירובה של התופרת הפשוטה, שמתה שלשום בביתה בדטרויט בגיל 92, לקום ממקומה, הפך ליריית הפתיחה במאבק לביטול ההפרדה הגזעית בארה"ב, שהביא לבסוף לביטול התקנות המפלות בדרום. פארקס הפכה מאשה אלמונית לנושאת הלפיד של השיוויון בין הגזעים.

כשראה שהאשה השחורה אינה קמה, שאל אותה נהג האוטובוס אם היא מתכוונת לקום, והיא השיבה: "לא, אני לא מתכוונת". הנהג מיצמץ, ואז הגיב בזעם כי יקרא למשטרה אם לא תקום. אבל להפתעתו, השיבה האישה: "בהחלט. אתה יכול לעשות זאת". פארקס נעצרה מיד, ונקנסה בעוון פגיעה בסדר הציבורי. סירובה לפנות את מקומה היה מסוכן. באלבמה של שנות ה-50, היא הסתכנה בתביעה משפטית ואולי אפילו בנזק גופני, אך המעשה עורר תגובות שמעבר לסמכויות הרשויות המקומיות. פארקס הראתה לעולם שמחוץ למונטגומרי את האכזריות וההשפלה שהיו טמונים בחוקי ובמנהגי ההפרדה הגזעית.

"היא נשארה לשבת כדי שאנו נוכל להזדקף", אמר שלשום הכומר השחור ג'סי ג'קסון. "באופן פרדוקסלי, כליאתה הובילה לפתיחת השערים ואל דרכנו הארוכה לחופש". ואכן, אירועי חורף 1955 עוררו תסיסה בקהילות השחורים ברחבי ארה"ב. בעקבות המעצר, התארגנו תושבי מונטגומרי השחורים והחרימו את חברות האוטובוסים במשך 13 חודשים, ובמקביל פנו לבית המשפט העליון ודרשו לבטל את החוק לפיו הורשו שחורים לנסוע רק ב"מחלקה השנייה" באוטובוסים העירוניים. ההתארגנות הפכה את מרטין לותר קינג, אז דרשן בן 26, למנהיג המאבק למען זכויות האזרח. "מעצרה של הגברת פארקס היה הזרז, יותר מאשר הסיבה לתנועת המחאה. הסיבה היתה טמונה עמוק באירועים דומים של חוסר צדק", כתב קינג אחרי שנים.

ארבע שורות המושבים הראשונות באוטובוסים במונטגומרי היו שמורות ללבנים. חלקו האחרוי של הרכב נועד לשחורים, שהיו יותר מ-75% מקהל הנוסעים. כאשר לא נותרו מקומות ישיבה, היו השחורים אמורים לעמוד, או לרדת מהאוטובוס. כשלבנים ישבו בשורות הראשונות נאלצו השחורים לשלם לנהג, לרדת מהרכב ולהיכנס בחזרה מהדלת האחורית.

החרם שאירגנו השחורים באלבמה נמשך 381 יום, שבמהלכם נעצרו שחורים רבים. באותם ימים הוצתו ופוצצו כנסיות ובתי מגורים של ראשי הקהילה השחורה, בהם גם ביתו של קינג; אך ב-13 בנובמבר 1956 קבע בית המשפט העליון של ארה"ב שההפרדה באוטובוסים אינה חוקית. החלטת בית המשפט פורסמה במונטגומרי ב-20 בדצמבר, והחרם הסתיים למחרת היום. האלימות לא שככה. צלפים ירו לעבר האוטובוסים ופיצוצי הבתים נמשכו.

רוזה פארקס המשיכה לעבוד כתופרת עד 1965, וגם אחר כך המשיכה להופיע בכנסים ואירועים. ב-1994, התפרץ לביתה בדטרויט צעיר שחור חמוש כדי לשדוד אותה. כשנעמדה לפניו, הוא שאל בהפתעה: "את רוזה פארקס, לא?". פארקס אישרה, אבל השודד לא ויתר על הדרישה לכסף, ואפילו הכה אותה בפניה. לוחמת הזכויות, על כל פנים, סלחה לו, והביעה תקווה שיועבר לשיקום.

פארקס ומאבקה

רוזה פארקס נולדה ב-1913 באלבמה, ועבדה כתופרת. ב-1943 היא הצטרפה לתנועה האמריקאית לזכויות האזרח. ב-1955, היא סירבה להוראתו של נהג אוטובוס בעירה לקום למען אדם לבן, ובעקבות כך נעצרה, בהתאם לחוקי ההפרדה הגזעית שהיו נהוגים אז בדרום. מעצרה גרר מחאה חריפה של שחורים שהביאו לביטול ההפרדה הגזעית

פארקס נוסעת באוטובוס בעיר מונטגומרי ב-1955, אחרי ביטול ההפרדה הגזעית בכלי התחבורה