ג'יי-די סלינג'ר (ג'רום דייוויד), שנחשב לאחד מהסופרים האמריקאים החשובים ביותר שצמחו לאחר מלחמת העולם השנייה, מת אמש (רביעי) בביתו בקורניש שבמדינת ניו המפשייר, בגיל 91.

סלינג'ר חי בבידוד בביתו יותר מ-50 שנה מאז הפנה עורף להצלחה הגדולה לה זכה בעקבות פרסום הספר "התפסן בשדה השיפון". הספר, שפורסם ב-1951, הפך כמעט באופן מיידי לרב-מכר, והגיבור שלו, הולדן קולפילד, לאחד מהנערים המוכרים ביותר בארה"ב ובעולם כולו.

ג'יי-די סלינג'ר נולד בניו יורק ב-1919. אביו היה יהודי ממוצא פולני, ואמו חצי אירית חצי סקוטית, שהתגיירה כשהתחתנה. לאחר שנשר מהאוניברסיטה, דחק בו אביו להיכנס לעסקי ייבוא הבשר וסלינג'ר נסע לוינה, אוסטריה, לעבוד בחברת בשר. הוא עזב את אוסטריה חודש לפני שסופחה לגרמניה הנאצית. כשחזר, למד כתיבה יוצרת באוניברסיטת קולומביה, וב-1941 התאהב באונה אוניל, הבת של יוג'ין אוניל, שהיתה אז בת 16 בלבד. הוא אמר עליה שהיא מאוהבת בעיקר בעצמה, אבל נהג לכתוב לה מכתבים רבים. היחסים ביניהם הסתיימו בשברון לב, אחרי שאונה פגשה את צ'רלי צ'פלין והתחתנה אתו.

מהנחיתה בנורמנדי למחנות הריכוז

באותה שנה התחיל סלינג'ר לשלוח סיפורים ל"ניו יורקר". ההצלחה לא האירה לו פנים מיד, והמגזין דחה שבעה מסיפוריו עד שפירסם את השמיני. בשנת 1942 גויס לצבא והשתתף בכמה קרבות קשים, בהם הפלישה לנורמנדי. באותה תקופה נפגש עם ארנסט המינגוויי, שהיה כתב צבאי בפריז. סלינג'ר, שהעריץ את המינגוויי והושפע ממנו, התרשם עמוקות כשגילה שהמינגוויי, בניגוד לתדמית הציבורית שלו, היה דווקא טיפוס ידידותי. המינגוויי גם הוא התרשם מסלינג'ר הצעיר ומכתיבתו, ואמר שיש לו כישרון עצום.

לאחר הקרבות מונה סלינג'ר לחקור שבויים גרמנים, והיה בין החיילים הראשונים שנכנסו למחנות הריכוז. לאחר תבוסת גרמניה, אושפז למשך כמה שבועות בגלל לחץ נפשי. כעבור שנים אמר לבתו, שאדם אינו יכול להשתחרר לעולם מריח של גופות שרופות, לא משנה כמה זמן יחיה. החוויות שלו מהמלחמה באו לידי ביטוי בסיפורים קצרים שכתב. בסיפור "לאסמה באהבה ובסיאוב", למשל, הגיבור הוא חייל צעיר שסובל מטראומה.

כשחזר מהמלחמה התמסר לכתיבה, וב-1948 פירסם את הסיפור הקצר "יום נפלא לדגי הבננה", שזכה לשבחי הביקורת, ונחשב עד היום לאחד הסיפורים הקצרים הטובים ביותר. זהו הסיפור הראשון שבו כתב סלינג'ר על משפחת גלאס, שאחר כך תופיע בעוד שבעה מסיפוריו. באותה שנה, בשל מצבו הכלכלי הרעוע, מכר את זכויות ההסרטה על סיפורו "דוד ויגלי בקונטיקט". הסרט ספג קיתונות של רותחין מהמבקרים, והיה רחוק מרחק רב מהסיפור המקורי. בעקבות הניסיון הכושל, סירב סלינג'ר לניסיונות חוזרים ונשנים לקנות את זכויות ההסרטה על ספריו, גם כשקיבל הצעות מפתות מבמאים כמו בילי ויילדר, וסטיבן ספילברג.

בשנת 1951 יצא לאור בניו יורק הספר "התפסן בשדה השיפון". התגובות לספר היו מעורבות. ב"ניו יורק טיימס" היללו אותו וטענו שמדובר ברומן ביכורים מבריק. אבל החדשנות שלו גם גררה תגובות קשות באמריקה השמרנית. טענו נגדו שמדובר ברומן לא מוסרי, משום שהגיבור, הולדן קולפילד, מקלל, ומדבר על סקס וזנות. הרומן נאסר לפרסום בכמה מדינות. אבל השמרנים לא הצליחו לעצור את הצלחת הספר, וחודשיים אחרי שראה אור הודפס בעוד שמונה מהדורות, והיה 30 שבועות ברשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס. עד היום מכר הספר 65 מיליון עותקים ברחבי העולם.

מהרוקי מורקמי ועד רוצחו של ג'ון לנון

בשנת 1953, לאחר המהומה שחולל הספר, החליט סלינג'ר לפרוש מעין הציבור, ועזב את ניו יורק לטובת קורניש, עיירה קטנה בניו המפשיר. בעת ההיא עדיין המשיך לפרסם קובצי סיפורים, בהם הקובץ "תשעה סיפורים", ובשנת 1961 את "פראני וזואי". בדש הספר "פראני וזואי" הסביר סלינג'ר את הרצון שלו בפרטיות, וכתב שלדעתו "האנונימיות של סופר היא נכס חשוב". בשנת 1963 פירסם את "הרימו את קורת הגג, נגרים" ואת "סימור: ההקדמה".

השפעתו של סלינג'ר על בני נוער, כמו גם על סופרים אחרים, היתה עצומה. זוכה פרס פוליצר, ג'ון אפדייק, אמר שסיפוריו הקצרים של סלינג'ר לימדו אותו כיצד אפשר ליצור סיפור מסדרת אירועים שלכאורה אינם קשורים זה לזה. סופרים כגון ג'ונתן ספרן פויר והרוקי מורקמי, ציינו את סלינג'ר כמקור השפעה. סלינג'ר עצמו, כשנשאל בראיון מוקדם משנת 1951 לגבי הסופרים שהשפיעו עליו, ענה שהוא אוהב את קפקא, פלובר, טולסטוי, צ'כוב, דוסטויבסקי, פרוסט, רילקה, לורקה, וקיטס. פרט לכך העריץ את סקוט פיצ'ג'רלד וראה עצמו כיורש שלו.

לספר "התפסן בשדה השיפון" היתה גם השפעה טראגית יותר. בשנת 1980 רצח מרק צ'פמן את ג'ון לנון. ביום הרצח רכש צ'פמן את ה"תפסן בשדה השיפון", רשם עליו "זוהי הצהרתי" וחתם "הולדן קולפילד". לאחר הרצח נשאר בזירה, והקריא מתוך הספר. בחקירה אמר לשוטרים שהוא בטוח שחלק גדול ממנו הוא הולדן קולפילד וכנראה שחלק קטן הוא השטן.

סלינג'ר