לונדון. אילו יכלו, היו שרה שורד בת ה-31, החבר שלה שיין באואר בן ה-28 וידידם ג'וש פטאל בן ה-28, מפליגים במשט האחרון לעזה. והם גם היו מפגינים כעת נגד התגובה הישראלית, הסגר בכללותו ונגד ישראל באופן כללי.

זהו סוג הדברים שבו הם מאמינים. זהו סוג הפעילות שלהם. "הם כמו שלושה רייצ'ל קורי", אומר ידידם שון מקפסל, שמשווה אותם לפעילה שנהרגה בעזה והפכה לסמל התנועה הפרו-פלסטינית. "מאז שהתבגרנו, כל חיינו מוקדשים להתנגדות לאי הצדק במזרח התיכון".

ואולם, כרגע, אף אחד משלושת האמריקאים הצעירים האלה אינו עושה דבר. מחר תימלא שנה לתפיסתם על ידי האיראנים. הם מוחזקים בכלא אווין כמעט ללא קשר עם העולם החיצון.

מקפסל, שהיה איתם בטיול הגורלי שבו נתפסו, מתוסכל מהעובדה שארה"ב כמעט אינה עושה דבר כדי לשחררם. "לא נראה לי שיש לכך עדיפות כלשהי בעיני הממשל האמריקאי", הוא מתלונן. האם זה משום שהם שמותחים ביקורת על פעולותיהן של ארה"ב וישראל? "אני בהחלט חושב שזו יכולה להיות הסיבה", הוא א ומר.

דיפלומטים שווייצים, שמייצגים את האינטרסים האמריקאיים בטהראן, הצליחו להיפגש עם השבויים שלוש פעמים בלבד. עורך דין איראני אינו יכול להיפגש איתם כלל. ושורד, שמוחזקת בבידוד, סובלת - כך מספרים - מדיכאון שגובר והולך.

השלושה מואשמים כי הם מרגלים שחדרו למדינה כדי לאסוף מידע ולעורר התנגדות למשטר, אך עד כה לא הוגש נגדם כל כתב אישום, לא הושמעו האשמות רשמיות ולא נקבע תאריך למשפט. כתוצאה מכך, "המטיילים האמריקאים", כפי שהם מכונים, שרויים במצב של חוסר ודאות מוחלט.

לפני שנה יצאו ארבעת החברים מסוריה, שבה התגוררו ולימדו במחנה פליטים פלסטיני. הם טיילו ברגל בכורדיסטאן שבצפון עיראק, מספר מקפסל, ולנו בסוליימניה הציורית. התוכנית היתה לצאת למסע מחנאות בהרי הזגרוס. בבוקר המסע המתוכנן מקפסל חש ברע ונשאר מאחור. הוא אמר לאחרים שילכו בלעדיו והוא ישיג אותם למחרת. לקבוצה היו מפות, מתעקש מקפסל, אבל הן לא היו מפורטות. הפעם האחרונה ששמע מהם היתה למחרת בצהריים, 31 ביולי 2009. באואר התקשר אליו ולחש שהם נתפסו על ידי איראנים ושעליו להתקשר מיד לשגרירות האמריקאית.

מתברר שהשלושה חצו את הגבול לאיראן או התקרבו אליו במידה כזו, שהם נתפסו על ידי חיילים איראנים. "זה היה הדבר האחרון שציפיתי", אומר מקפסל. "נשימתי נעתקה, עד כדי כך הייתי מזועזע. לא היה לנו שום עניין באיראן, ואפילו לא ידענו שאנחנו קרובים כל כך לגבול שלה".

הוא מודה שהתגובה השלילית לסיפור הזה היתה רבה. "הרבה אנשים באמת חושבים שאנחנו מרגלים, או לחלופין, שאנחנו אידיוטים משום שיצאנו להרפתקה מטופשת כזו. אבל לא, אנחנו מעורבים מאוד באזור, ולמרבה האירוניה, אפילו הכנו עבודות על אחדים מהנושאים שעליהם מדברים האיראנים".

למשל, שבועות ספורים לפני שנתפסו, הוא מספר, הם היו בישראל וביקרו חבר נוסף בשם טריסטן אנדרסון, שהיה מאושפז במשך שנה לאחר שנפגע בראשו מגז מדמיע שנורה על ידי חיילי צה"ל שעה שצילם הפגנה ליד נעלין.

הוריו של אנדרסון כתבו לשלטונות איראן וביקשו מהם לשחרר את האמריקאים. במכתבם נאמר שטריסטן והם שותפים לערכים, לפרויקטים ולרגשות הקהילתיים, שהם אינם כלי שרת בידי הממשלות שלהם אלא בעלי חשיבה עצמאית.

לפני חטיפתו כתב באואר, עיתונאי עצמאי, כתבה חושפנית על השימוש שצה"ל עושה בנשק לא קטלני נגד מפגינים כמו אנדרסון. "הוא היה מפרסם את הכתבה הזו כבר מזמן לולא נעצר. אפשר לומר שהאיראנים מפריעים לו לפרסם אותה", אומר מקפסל. "זה לא אירוני?".

המטיילים האמריקאים: שרה שורד, שיין באואר וג'וש פטאל. שרויים במצב של חוסר ודאות מוחלט, לא נקבע תאריך למשפטם


תצלום: שון מקפסל