בסוף ספטמבר 1981 דיווח שליח "הארץ" במצרים, עודד זראי, ש"ממבט ראשון", קהיר נראית "רגועה יותר ושבעת רצון". שלושה שבועות לפני כן הודיע הנשיא אנוואר סאדאת על צעדים מרחיקי לכת "נגד הגורמים האופוזיציוניים הנאשמים בהסתה ובניסיון לפגוע בחזית הפנימית ובאחדות הלאומית, להילחם באנדרלמוסיה". אבל המעצרים הנרחבים בקרב חוגים מוסלמיים קיצוניים גם עוררו חשש מתגובה נגדית.

ב-6 באוקטובר 1981, בעת מצעד צבאי במצרים, נעצרה משאית בחזית בימת הכבוד שעליה עמד סאדאת. פקידים מצריים סיפרו שהראיס נעמד על רגליו, בחושבו כי יושבי המשאית מבקשים להצדיע לו. אבל אלה היו אנשי ארגון האיסלאם הקיצוני "אל-ג'יהאד". הנוסע מימין לנהג "קפץ מן המשאית וזרק את הרימון", דיווח "הארץ" באמצעות אי-פי. "שלושת האנשים שישבו בצד הקרוב ביותר של המשאית לבימה פתחו ביריות תת מקלע ואילו שלושת האנשים שישבו בצידה השני של המשאית ירו לעבר בימת הכבוד". תת-שר החוץ המצרי, אוסאמה אל באז, "הודה במסיבת עיתונאים רבת משתתפים, כי אנשי הביטחון הופתעו וכי שימת ליבם הוסתה על ידי מטוסי סילון, שביצעו תרגילי אירובאטיקה מעל למיפגן הצבאי".

25 אנשים נפצעו ו-11 אנשים נהרגו בהתקפה, ביניהם סאדאת. "סאדאת היה בטוח כי יוכל לכל מתנגדיו", כתב זאב שיף ב"הארץ", שורות שנכתבו לפני שהגיע האישור הסופי למותו של סאדאת. "ואכן, הנשיא המצרי גילה אומץ לב רב אפילו בדרך שבה הניח לאופוזיציה להתיר את הרסן. מאז מאי השנה הגיעה ההידרדרות לשיאה, כשלכל אלה הצטרפו המהומות הבין-עדתיות בין מוסלמים קיצוניים והעדה הקופטית. הוא היה בטוח כי אין סכנה למשטר". כאשר נשאל על סכנתו האישית, נהג להשיב ש"מדי לילה הוא נוהג להתפלל ולומר שאין הוא עושה רע לעמו ולאיש, ולכן מבקש הוא מאלוהים שיאריך ימיו".

מאמר המערכת של העיתון פתח בציטוט של הנרי קיסינג'ר, שעם היוודע מותו של סאדאת אמר שהוא היה דוגמה יחידה במינה בדורנו להשפעת היחיד על ההיסטוריה. "כמה מדינאים בימינו מסוגלים להתגבר על סטטוס קוו?", שאל המאמר והשיב: "כאשר הם עושים זאת דוגמת סאדאת, כאילו החליפו צורת חיים אחת באחרת. הוא היה המנהיג הערבי הראשון מאז ראשית הציונות שהפר את שלושת הלאווים המפורסמים - לא הכרה, לא מו"מ ולא שלום עם ישראל".

על קהיר נפלה תדהמה; בביירות, בדמשק ובטריפולי, דיווח סופר "הארץ" לעניינים ערביים, התקיימו עצרות שמחה והילולות. הרב כהנא ותנועת כך יצאו סמוך לעשר בלילה לבניין השגרירות המצרית בתל אביב, והפגינו "שמחה על מותו של נשיא מצרים", דיווח "הארץ". "אחדים מהמפגינים הוציאו בקבוקי יין ושתו לחיים מול המבטים התמהים של אנשי השגרירות המצרית שחזו במתרחש מחלונות הבניין".

ביום ההלוויה, ה-10 באוקטובר, קהיר היתה עדיין "המומה, מסוגרת ועצובה", דיווח עודד זראי. מסע הקבורה "לא שינה במאומה את אווירת הדממה הרועמת השוררת בחוצות קהיר, מאז יום שלישי שעבר". בכיכר אל תחריר התנוססה תמונה גדולה של סאדאת, ולצידה דיוקנו של מחליפו והמועמד לנשיאות חוסני מובארק, קורא לבוחרים: "כן לשלום, כן לדמוקרטיה, כן לרווחה". הארון נישא מעל לעגלת תותח, ומאחוריו צעדו לאיטם מלכים, נשיאים, ראשי ממשלות ומדינאים, נציגי 80 מדינות. ריצ'רד ניקסון, ג'רלד פורד וג'ימי קרטר הובילו את המשלחת האמריקאית; ראש ממשלת ישראל מנחם בגין הוביל את זו הישראלית, ועמו צעדו אריאל שרון, יצחק שמיר ויוסף בורג. "לאחר מכן ערכה המשלחת הישראלית ביקור תנחומים בביתו של סאדאת ברובע אל-ג'יזה", סיפר זראי. "היתה זו פגישה מרגשת בין מר בגין לבין הגברת ג'יהאן, הבן ג'מאל ושלוש הבנות". ג'יהאן סיפרה שבעלה סירב ללבוש אפודות מגן, ונהג לומר: "מוטב למות זקוף מאשר בכריעה על הברכיים".