הגנרל סטנלי מקריסטל, מפקד הכוחות האמריקאים והכוחות הרב-לאומיים באפגניסטאן, יכול להיות מרוצה. תוכניתו "להציף" את אפגניסטאן בחיילים אמריקאים היא שהתקבלה וכך גם האסטרטגיה שעומדת מאחוריה, שעיקרה לוחמה נגד אל-קאעדה והטליבאן לצד הכשרה של צבא אפגני יעיל וחיזוק מעמדה של המדינה אל מול אזרחיה. זאת לעומת האסטרטגיה שהציע סגן הנשיא ג'ו ביידן, אשר סבר כי יש לצמצם את המלחמה רק ליעדי טרור ולא לעסוק במלחמה כוללת נגד הטליבאן.

אולם האסטרטגיה החדשה הזאת, שנשענת על שיתוף פעולה גם עם פקיסטאן, צפויה להיתקל בקשיים עצומים. כך למשל, רק גדודים ספורים מתוך הצבא האפגני מוכשרים ללחימה, וספק אם אפשר יהיה להכשיר את יתר הגדודים בתוך 18 חודשים, פרק הזמן שבסופו שואף נשיא ארה"ב ברק אובמה להוציא את כוחותיו מן המדינה. כבר עכשיו קיים קושי רב לגייס לוחמים אפגנים במחוזות הבעייתיים כמו הלמאנד וקנדהאר, שכן שאזרחים שם אינם רוצים להתעמת עם אנשי הטליבאן, שהם חלק בלתי נפרד מן השבטים שמתוכם צריכים לבוא החיילים.

אולם הבעיה החמורה יותר נובעת מן המבנה של הצבא, שבו למעלה מ-40% מן החיילים והמפקדים הם מבני המיעוט הטג'יקי, שמהווה רק כ-25% מכלל האוכלוסייה. היריבות השבטית בין הטג'יקים לפשתונים, שמהווים רוב באוכלוסייה ומתוכם בא גם הטליבאן, מעוררת חשש מפני פריצתה של מלחמת אזרחים אשר תשחק לידי הטליבאן. נשיא אפגניסטאן חמיד קרזאי התחייב אמנם לדאוג לאיזון שבטי בהרכב הצבא, אולם עד כה לא הצליח לעמוד בהתחייבותו וספק אם יוכל לשנות משהו בעתיד הקרוב. במלחמה שנועדה לפגוע במוקדי הטאליבן ולא רק בתאי אל-קאעדה, יש הכרח להישען גם על סיוע אזרחי. אולם מסתבר כי לצבא האמריקאי יש קושי לגייס את תמיכת האוכלוסייה ולו בגלל קשיים בנאליים, כמו מציאת מתורגמנים שיודעים לדבר את העגה המקומית, שכן בכל מחוז מדברים בניב שונה. קל וחומר כאשר הצבא האמריקאי נתפש כצבא כובש אשר פוגע גם באזרחים.

שיתוף הפעולה עם פקיסטאן - שממנה עובר עכשיו רוב הסיוע הלוגיסטי לכוחות האמריקאיים והרב-לאומיים באפגניסטאן - גם הוא אינו מובטח. פקיסטאן, שחוששת שמלחמה באפגניסטאן תזלוג לתוך שטחה, חותרת להגיע להסכמים עם הטליבאן בפקיסטאן. אולם הסכמים אלה עלולים לפגוע במאבק המלחמתי של ארה"ב באפגניסטאן, שכן הם יפנו לוחמי טליבאן מהחזית בתוך פקיסטאן ללוחמה בתוך אפגניסטאן.

ארה"ב העבירה לפקיסטאן רשימה של חמישה ארגוני טרור שבהם היא רואה יעד למאבק, אולם חלק מאותם ארגונים הם כאלה שאיסלאמבאד שואפת להגיע איתם להסכם. השאלה היא באיזו מידה תסכים פקיסטאן לוותר על האינטרסים שלה לטובת מלחמתה של ארה"ב. כל זאת, כאשר הממשל הפקיסטאני, ובמיוחד הנשיא אסיף זרדארי, סובל מכרסום עמוק בלגיטימיות שלו, והצבא הפקיסטני דורש כי יריבו של זרדארי, נוואז שריף, יקבל נתח בשלטון. זו בשורה רעה לארה"ב, מאחר ששריף - שהיה בעבר נשיא והודח בהפיכה צבאית של מושארף - נשען פוליטית על תנועות איסלאמיות רדיקאליות, שבהן חלק מן הטליבאן הפקיסטאני.

האסטרטגיה האמריקאית החדשה נשענת על לקחי המלחמה בעיראק, אולם מדובר בשתי זירות שונות בתכלית. בעוד בעיראק הצליחה ארה"ב ליהנות בשנתיים האחרונות משיתוף פעולה אזרחי יעיל בדמות המיליציות האזרחיות החמושות, ומממשלה יציבה יחסית ונחושה לפעול נגד הטרור, אפגניסטאן היא מדינה בלתי נשלטת, שמנגנוני השלטון בה דואגים קודם כל לשלום שבטיהם. וכאשר לכל אלה מצטרפת הטופוגרפיה האכזרית של אפגניסטאן, עונת החורף שכלל אינה מאפשרת לחימה, והיעדר מוטיבציה אזרחית לסייע לכוחות הזרים, תוכניתו של אובמה נראית חסרת סיכוי להשיג את מטרותיה.