לגלות שהילד המאומץ נלקח בכוח מהוריו בסין

דיווחים חדשים על סחר בילדים בסין טורדים את מנוחתן של המשפחות המאמצות בארה"ב

כמעט בכל פעם שמאמצים ילד, ההורים החדשים מקבלים את העובדה שמזלם שפר עליהם בגלל הקשיים שבהם נתקלו הוריו הביולוגיים של הילד בחייהם. לכך נוספת המחשבה כי ההורים הביולוגיים אינם עוד בין החיים או בחרו למסור את הילד לאימוץ, כדי שזה ייהנה מחיים טובים יותר מאלה שהם יכלו לספק לו.

ב-5 באוגוסט פרסם הניו יורק טיימס כתבה מסין, שכללה חדשות שזעזעו הורים מאמצים רבים: פקידי ממשלה במחוז הונאן שבדרום סין, גזלו תינוקות מהוריהם ומכרו אותם במה שהעיתון כינה "שוק שחור רווחי עד מאוד של סחר בילדים".

החדשות הללו, שהיו האחרונות שהתקבלו בזרזיף אטי של דיווחים, תיארו סחר בילדים חטופים, והגיעו לקהילות המלוכדות של משפחות שאימצו ילדים בסין, רבות מהן באזור ניו יורק. אצל כמה מהן התעוררה תהייה מסויטת: מה אם הילד שלי נלקח מהוריו בכפייה?

שאלה זו גוררת עוד שאלות בלתי נמנעות: מה צריכים ההורים המאמצים לעשות? האם עליהם לנסות למצוא את ההורים הביולוגיים? ונניח שיצליחו, מה אז?

סקוט מאייר, שאימץ עם אשתו ילדה מסין ב-2007, אומר שהשלכות הכתבה הכו אותו בתדהמה. "לא יכולתי לחשוב בהיגיון", אמר מאייר, שבתו קשי בת חמש.

דיוויד ומארי יוץ, שאימצו שלוש בנות מסין, בביתם בניו ג'רזי. "למרות הקושי, עליי לשאול האם המידע החדש משנה את חיי כרגע?", אומר אב מאמץבלומברג

כהורים מאמצים רבים, מאייר מסוגל לשוב ולספר על התהליך המתיש שהוא ואשתו עברו כדי לקבל את בתם, ומתאר את הבית החם שהם משתדלים להעניק לה. סוכנות האימוץ הדגישה באוזניהם כי בדומה לאלפי ילדות סיניות אחרות, בתם ננטשה בחשאי על ידי הוריה הביולוגיים במקום ציבורי, והם הצמידו לה פתק ובו תאריך הולדתה.

אך כאשר התחיל לקרוא על הסחר בילדים בהונאן, החלו הספקות לכרסם בו. עד כמה הוא, או כל הורה מאמץ, באמת יודעים על מה שהתרחש בצד השני של העולם? האם ייתכן שקשי נלקחה בכוח, שנקנתה על ידי בית היתומים, שמעוניין באלפי הדולרים שהורים אמריקאים תורמים כאשר הם מקבלים את ילדיהם? בביתו במונקלייר, ניו ג'רזי, רץ מאייר לחדרו לבדוק מחדש את מסמכי האימוץ.

על פי מה שדווח בחדשות, נלקחו הילדים ממשפחותיהם כשכבר היו בני כמה חודשים, והועברו לבתי יתומים. "הדבר הראשון שעשיתי הוא לבדוק במסמכים", הוא אומר. לפי הניירת שבידיו, בתו נמצאה כאשר היתה בת כמה ימים. ואולם, מחשבה מתגנבת לראשו: "האם מדובר בזיוף? אולי. אני לא יודע. לפחות לא היה כתוב שהייתה בת שלושה חודשים כשהשאירו אותה בבית היתומים".

בין השנים 1999 ל-2010, אומצו בארה"ב 64,043 ילדים מסין, הרבה יותר מכל מדינה אחרת - כך לפי נתוני משרד החוץ האמריקאי. הסחר בילדים חטופים היה למגיפה בתוכניות אימוץ בינלאומיות אחרות, בעיקר בווייטנאם וברומניה, וכמה מהן נסגרו כדי לשים קץ לשוק השחור הזה.

הורים רבים ראו בסין את האפשרות הנקייה ביותר במסגרת תוכניות האימוץ הבינלאומיות. מדיניות בקרת האוכלוסייה, שמגבילה משפחות רבות להולדת ילד אחד, הביאה זוגות לנטוש את הילדים שנולדו להם לאחר בכורם, או לוותר על בנותיהם, בתקווה שייוולד בן זכר שיירש את רכושם ויטפל בהם בזקנתם. בסין אפשר היה למצוא בדיוק מה שההורים המאמצים האמריקאים רצו: אספקה של ילדים בריאים הזקוקים למשפחות.

ב-2005 עלתה קריאת התיגר הראשונה נגד הנרטיב הזה: כלי תקשורת סיניים וזרים דיווחו על בעלי תפקידים בממשלה, ועל עובדים בבית יתומים בהונאן, שמכרו לפחות 100 ילדים לבתי יתומים אחרים, ואלה העבירו אותם להורים מאמצים בחו"ל. מאייר לא היה מודע כלל לדיווח הזה או לאלה שבאו בעקבותיו. אף על פי שהכיר משפחות מאמצות רבות אחרות, איש לא דיבר על חטיפה או על מכירת תינוקות. "בכלל לא חשבתי שקיים דבר כזה בסין", הוא אומר.

ג'ודי לארץ', המתגוררת בפלהם ניו יורק, סיפרה שאימצה שתי ילדות מסין, ב-2001 וב-2007, מפני ששמעה דברים טובים על תוכנית האימוץ ומפני שהורשתה לאמץ למרות היותה לא נשואה. אף שקראה על סחר בתינוקות, מעולם לא עלו בה דאגות בקשר לאימוץ. היה לה אמון מלא בסוכנות האימוץ.

האמון הזה אינו מנחם את גברת צ'ן הסינית, שסיפרה שעובדים במחלקת בקרת האוכלוסייה בעיר הולדתה, צ'נגל שבמחוז פוג'יאן, לקחו את בתה ב-1999. צ'ן שוהה בארה"ב באופן בלתי חוקי והשנה פנתה בבקשה למקלט מדיני, אך בקשתה לא אושרה. בריאיון מוקלט שנתנה לארגון לזכויות נשים בארה"ב, היא סיפרה כי ילדה בת ב-1997, ושהורי בעלה לחצו עליה מאוד ללדת בן. היא נכנסה להיריון זמן קצר לאחר מכן, אבל שוב ילדה בת.

במעשה זה היא עברה על חוק הילד האחד, שקובע באזור מגוריה שמותר ללדת ילד שני רק שש שנים לאחר הולדת הילד הראשון. הרשויות העמידו בפניה ברירה: למסור את בתה השנייה, שהייתה אז בת חמישה חודשים, או לעבור קשירת חצוצרות. "חששתי ממה שיקרה לנישואיי. מובן מאליו שלא רציתי לוותר על הילדה, אבל פחדתי שאם לא אלד בן, הנישואים שלי יתפרקו. אז מסרתי אותה", היא אמרה.

מאייר, שאימץ גם בן באתיופיה, מודע לעובדה שייתכן מאוד שלעולם לא יידע את כל האמת על ראשית ימיה של בתו. לאחר שהפנים את הגילויים על אודות סחר בתינוקות, הוא עשה צעד לאחור. "בסדר, מה המשמעות של כל זה בחיי כיום? והאם זה משנה אותם?", שאל את עצמו. "כיום זה לא משנה כלל את חיי עם קשי. אני רוצה שבבוא העת קשי תוכל לשאול מה היו הסיבות למסירתה לאימוץ ולהשלים עם הסיבות הללו, אבל זו שאלה שאין לי עליה תשובה ברורה".



תגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
  1. 5