"עברו שמונה שנים עד שהצלחתי לבטא את המלה המפורשת כדי לתאר את מה שעברתי", כך אומרת מריסלה גוזמן. "שירתי בצי בקושי חודש, הייתי צעירה וניסיתי לדווח על כך. אבל במקום שיתייחסו אליי ברצינות, הכריחו אותי לעשות שכיבות סמיכה", היא מספרת.

"אני לא מסוגלת להירדם בלי תרופות", מעידה קייט ובר. "אבל למרות התרופות, אני מתעוררת לפעמים בלילות ובוכה. אני שוכבת ערה בחושך, חווה מחדש את האונס, מצפה שזה ייגמר אחרת, אבל הוא תמיד מנצח".

מקרי האונס בצבא ארה"ב הפכו לשכיחים כל כך עד שסיכוייה של חיילת שהוצבה בעיראק להיות קורבן לתקיפה מינית מידי אחד מעמיתיה גדול מסיכוייה להיהרג מאש האויב. הבעיה כה חמורה, עד שקבוצה של יוצאי צבא הגישה תביעה נגד הפנטגון בדרישה לערוך רפורמות בצבא. התביעה, שהוגשה בידי שלושה גברים ו-25 נשים הטוענות שהותקפו מינית בשירותם הצבאי, הופנתה נגד שרי ההגנה לשעבר דונלד רמספלד ורוברט גייטס האחראים, לדברי המתלוננים והמתלוננות, לתרבות ענישה של נשים וגברים המדווחים על עבירות מין, ולאי העמדתם לדין של עברייני מין.

מאז נודע על הגשת התביעה בפברואר, יצרו 400 איש נוספים קשר עם עורכת הדין המטפלת בתיק. נציגי משרד ההגנה ביקשו לדחות את התביעה בהסתמך על פסיקה תקדימית מ-1950, הקובעת שהממשלה אינה נושאת באחריות משפטית על כל פגיעה הנגרמת למשרתים בשירות פעיל.

אף על פי שהתביעה בסופו של דבר נדחתה החודש, הרי שהיא כבר תרמה לחשיפת סוד אפל שקיים בצבא ארה"ב. מדו"ח המחלקה למניעת תקיפה מינית במשרד ההגנה, שהתפרסם ב-2010, עולה שבשנה שעברה דווח על 3,158 עבירות מין שבוצעו בצבא, כאשר רק 529 מהן הגיעו לבית משפט ורק 104 הסתיימו בהרשעה. ואולם, מספרים אלה משקפים רק חלק מזערי של המציאות, שכן מרבית מקרי התקיפה המינית בצבא אינם מדווחים כלל. הדו"ח מעריך שב-2010 התרחשו בפועל כ-19 אלף תקיפות מיניות. במקביל, פרסמה המחלקה לחיילים משוחררים של הצבא דו"ח משלה, הקובע שאחת משלוש נשים חוותה בשירותה הצבאי טראומה על רקע מיני. זהו שיעור כפול מהשיעור הקיים מחוץ לצבא, העומד על אחת מתוך שש נשים.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב ידיעות העולם לפרופיל הפייסבוק שלכם

"במשך שנים חשבתי שאני האדם היחיד שזה קרה לו, אבל מקרי אונס הם כל כך נפוצים בארה"ב. זה חולני", אומרת ובר, בת 36, המעידה שנאנסה לפני 16 שנים בבסיס בגרמניה. לדבריה, דבר חמור עוד יותר הוא האפשרות שהקורבן ימצא את עצמו מנודה ביחידתו. "מיד אחרי שזה קרה, ניסיתי לדווח על האונס למפקד שלי, שאמר לי לא לספר לאף אחד", היא אומרת. "אז פניתי למפקדת שהיתה כפופה לו, אבל היא רק קיללה אותי על שעקפתי את סמכותה. בהמשך ניגשתי לרופא שאמנם רשם את האירוע, אבל לא עשה עם זה כלום. סיפרתי גם לחברה ביחידה, אבל היא אמרה: אני מכירה את הבחור, הוא נשוי ולעולם לא יעשה דבר כזה. את סתם שקרנית. בתוך זמן קצר כולם קראו לי זונה ומנוולת".

עדויות כמו זו של ובר אינן נדירות בצבא. באתר mydutytospeak.com, שבו חולקים קורבנות אונס בשורות הצבא את מצוקתם, מתועדים דיווחים מצמררים. מריסלה גוזמן, שהיתה בת 21 כשנאנסה, אומרת ששעות ספורות אחרי האונס התפרצה למשרד הממונה עליה כדי לספר לו את שקרה. "הייתי נסערת ולכן לא דפקתי כנדרש בדלת", מספרת גוזמן, היום בת 34. "בתגובה הוא אמר לי ליפול לרצפה ולבצע שכיבות סמיכה. ביצעתי אותן תוך כדי בכי, אבל אחר כך כבר לא הייתי מסוגלת לומר כלום".

אונס הוא דבר אכזרי בכל סיטואציה, אבל בצבא יש לו השלכות נוספות. הקורבן נתקל לא פעם בהתעלמות מצד חבריו, לא מקבל טיפול ולרוב הוא מתבקש להמשיך לתפקד כרגיל ולחיות בכפיפה אחת עם התוקף.

"בניגוד לקורבן אונס באזרחות, בצבא הוא לא יכול פשוט לקום וללכת", אומרת אנו בגוואטי, יו"ר ארגון SWAN) Service Women's Action Network), המוביל את היוזמה לרפורמה בצבא. לדבריה, אונס בצבא הוא בגידה אנושה בחייל או בחיילת. "צריך לזכור שהחל ביום הראשון לשירותך, אומרים לך שהאנשים שמשרתים אתך הם המשפחה שלך, שאת אמורה לסכן את חייך למענם. אבל אז אחד מהם אונס אותך. זוהי שנאת נשים ממוסדת".

ואולם, אונס בעת השירות הצבאי אינו דבר שעלול לקרות לנשים בלבד. לפי נתוני ארגון יוצאי הצבא בארה"ב, 37% מכלל מקרי הטראומה המינית בשנה שעברה דווחו על ידי גברים. "גברים אפילו יותר מבודדים מנשים לאחר אונס", אומרת בגוואטי, "בגלל התווית השלילית הקשה".

מקרי האונס בצבא רבים מדי מכדי שהפנטגון יכול להתעלם מהם. "העניין עומד עכשיו בראש סדר העדיפויות", אומר דובר של משרד ההגנה, "ואין ספק שעלינו לעשות יותר". ואולם, השאלה המתבקשת לנוכח הנתונים היא: מדוע מקרי אונס כה נפוצים בצבא ארה"ב? "בדקנו את שיטות הדיווח על אונס בצבאות אחרים, בהם בריטניה", אומר גרג ג'ייקוב, מבכירי ארגון SWAN, "ומצאנו שבניגוד לארה"ב, מדינות רבות מעבירות את חקירות האונס אל מחוץ למסגרת הצבאית".

לפי SWAN, מקרי התאבדות והידרדרות לחיי רחוב שכיחים בקרב חיילים שעברו טראומה מינית בשירות הצבאי. "תסמינים נפוצים נוספים הם תחושת בדידות, בעיות שינה, דיכאון ושימוש בחומרים ממכרים", מסבירה דוקטור איימי סטריט, פסיכולוגית קלינית המטפלת בקורבנות תקיפה מינית בצבא בבית חולים בבוסטון. "שנים לא יצאתי מהבית ונשארתי ערה כל הלילה", אומרת ובר. "אבל מצבי טוב יותר ואני אסירת תודה על כך. הדבר הכי חשוב עכשיו הוא לדבר על זה ולחולל את השינוי".

תרגום: סביונה מאנה. עריכה: מור לינק