אין ספק שצרפת היא מהמדינות הבודדות שבהן מתלהטות הרוחות כשמוזכרת המלה רפורמה. גם אם מדובר ברפורמה מינורית, וגם אם תעסוק בדקדוק או באיות. ב-1990, ביטול אחד מסימני ניקוד התנועות (Accent) במלים מסוימות בלבד, והחלטה על חיבור למלה אחת של ביטויים המורכבים משתיים, כגון "פינגפונג" או "ארנקכסף" (portefeuille) צמררה את טהרני השפה. האקדמיה והמועצה העליונה לשפה לא הצליחו להרגיע את חרון אפם של המגנים על ערכי השמרנות.

כעשור מאוחר יותר שקעה צרפת בקרב לשון אכזרי נוסף, כשהוחלט לכנות "גברתי השרה" (ולא "גברתי השר") נשים כאליזבת גיגו או מרטין אוברי, וחברי האקדמיה נדרשו לסיועו הדחוף של נשיא הרפובליקה בגין "פגיעה בשפה הצרפתית המתרחשת בחלונות הגבוהים".

בצרפת אין מזלזלים בשפה. יש לה היסטוריה ומשמר משלה. 40 חברי האקדמיה המצוידים בכובע מחודד קצוות, בגלימה, בחליפה רקומה ובחרב, שומרים בקנאות על השימוש הנכון בצרפתית מאז ימיהם של המלך לואי ה-13 והקרדינל רישלייה. כיום חולמות הפמיניסטיות לערער את הסדר הלשוני שנקבע ונשמר בידי מוסד שגילו קרוב ל-400 שנה. לדעתן, העולם השתנה והגיע הזמן שהשפה תשתנה בהתאם. הנושא בו מתמקד מאבקן הוא כלל דקדוקי שנראה כאילו הגיע מעולם אחר, ושלפיו "הזכר הוא הקובע", קרי, עשר נשים וגבר אחד יושבים, ולא יושבות, על הספסל.

עשו לנו לייק לקבלת מיטב הכתבות והעדכונים ישירות לפייסבוק שלכם

על העצומה הדורשת ש"נשים וגברים יפות" ייחשב למשפט תקין, ואשר קוראת לאקדמיה להחיל שינויים בכללים המתלווים לתואר השם, חתמו עד כה יותר מ-3,300 איש (ואשה). החותמים יודעים בבירור שהעצומה תתקבל באנחת ייאוש ומשיכת כתפיים. יש שיתהו האם באמת זה חשוב כל כך בימים אלה של משבר עולמי? ויש מי שיקבעו שהמאבק לשוויון בין המינים לא אמור להתחולל בין כללי תואר השם. אולם, הקוראים לשינוי נחושים. "מילדות מחדירים בנו את הכלל שקובע באופן סמלי את עליונותו של מין אחד על משנהו", אומרת הנרייט זוגבי, הממונה על בתי הספר התיכוניים במחוז איל דה פראנס, שהוסיפה: "כספרנית ואוהבת ספר, עליי לומר שהשפה מאפשרת לתאר את המציאות, לשנות דברים. אם רוצים שהנשים ייראו במרחב החברתי, יש להחיל כללים חדשים, פשוטים וגמישים, שיעניקו להן חירות".

אחת מהצעות השינוי נוגעת לכלל הקירבה: במשפט שבו מופיעים שני המינים (חולצה ומעיל, בקבוק וכוס), ייקבע תואר השם לשניהם על פי המילה הקרובה יותר לשם התואר. (מעיל וחולצה שחורות וכוס ובקבוק שקופים). אמנם אפשר לחשוב שהרעיון הוא פרי עמלן של הפמיניסטיות במאה ה-21, אבל כלל הקירבה קיים כבר אלפי שנים. ביוונית עתיקה לא היה תואר השם זכרי בהכרח, אלא הותאם למילה הקרובה אליו. לפי מילון לארוס, אותו הכלל היה קיים גם בלטינית. גם בצרפתית העתיקה לא נקבע בבירור שתואר השם יהיה תמיד בזכר, כשמדובר במשפט הכולל את שני המינים, ויש מקרים שבהם נעשה שימוש בגרסה הנקבית של התואר.

ב"שירת רולאן" (יצירה ספרותית צרפתית שנכתבה בסוף המאה ה-11), נעשה שימוש בכלל הקירבה באופן המקובל על הפמיניסטיות של 2012. מסתבר שבשפת ימי הביניים נשמר הכלל ולפיו "הקרוב קובע". כשנוסדה האקדמיה הצרפתית ב-1635, עדיין השתמשו בכלל הקירבה. הכלל הסב מפח נפש רב למשורר פרנסואה דה מאלר (1555-1628), אך נשא חן בעיני הבלשן קלוד פאבר דה ווז'לאס (1585-1650), מהחברים הראשונים באקדמיה, שטען כי המשפט "לב ונפש טהורות", נכון.

הכלל שקבע כי הזכר קובע הוחל בסופו של דבר במאה ה-18 מסיבות שאינן קשורות דווקא לבלשנות. באותם ימים היתה העליונות הגברית עליונה, פשוטו כמשמעו. "כששני המינים נפגשים, האצילי יותר מנצח", קבע הכומר בואור ב-1675 והבלשן ניקולא בוזה הוסיף והסביר ב-1767 כי, "המין הזכרי אציל יותר מהמין הנקבי, בשל עליונותו של הזכר על הנקבה".

"כלל דקדוקי זה מקבע את עליונות הזכר על הנקבה ומחזיר אותנו למלוכה האבסולוטית ולקתוליות המנצחת", אומרת ז'קלין קוסטה-לאקו מהמרכז הלאומי למחקרים מדעיים. "השפה היא אדריכלית המחשבה. אנו חיים במאה ה-21. בואו נאמץ את כלל הקירבה, שמעניק חירות כתיבה, ויותר מכל, שוויון", הוסיפה.

בארבעה ספרים שיצאו לאור בהוצאת "קוגיטו ארגו סום" (אני חושב משמע אני קיים) שנוסדה באפריל 2011, הופיע בעמוד הראשון מסר מהעורך ולפיו נעשה בספרים שימוש בכלל הקירבה. "אי אפשר לדון בשוויון בין גברים לנשים מבלי להתייחס לסוגיית השפה, כיוון שהדקדוק נושא את חותם השליטה הגברית", כתב העורך הראשי של ההוצאה, פרדריק סו. "זה פרט, אבל פרט סמלי ורב חשיבות. ידוע לי שהשפה היא מורשת, אבל מותר לנער אותה מעט. עליה לחיות. אנו מנסים להוסיף לבנה קטנה משלנו לבניין השוויון, אבל זו טיפה בים. יעברו דורות עד שכלל הקירבה יחזור למקום הראוי לו".

האקדמיה, שאינה אוהבת מהפכות, עוקבת מקרוב. "כלל הקירבה הקיים תקף זה 300 שנה, ולא נראה שכיום יהפוך לנושא לדיון בין בלשנים או שיוטל ספק בשימוש הנכון שיש לעשות בו", כתב חבר האקדמיה פטריק ואנייר. "האקדמיה אינה נכנעת לאופנה. כולנו קשורים לשפה שלמדנו. לרפורמות האיות נדרש מאז ומעולם זמן רב כדי להשתרש". האקדמיה, שרק ב-1980 קיבלה לשורותיה את האשה הראשונה, מרגריט יורסנאר, יודעת מה פירוש המלה סבלנות. למעשה, במהדורה האחרונה של מילון האקדמיה עדיין נאמר ש"נשיאה" היא אשת נשיא, ולא מי שמכהנת כנשיאת מדינה או ארגון.

תרגום: יעל גרינפטר, עריכה: דניאל זילברברג