רפאל זליגמן היה בן עשר כשהוריו עזבו את ישראל ועברו לגרמניה. זה היה ב-1957, כששנות הצנע היו בעיצומן. "ירדנו מהארץ מסיבות כלכליות, אבל זו היתה בושה, במיוחד בגלל היעד - גרמניה", הוא אומר היום כשהוא בן 65.

לתל אביבי הצעיר היה המעבר למינכן טראומטי, כהגדרתו. עבור הוריו, היתה זו חזרה למולדת, שאותה עזבו כ-20 שנה לפני כן, רגע לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה. אביו היה "ייקה בן ייקה", כדבריו, בן למשפחה שגרה 400 שנים בעיירה קטנה בבוואריה. אמו באה מברלין, שם הוא גר היום עם רעייתו.

בגרמניה השם רפאל זליגמן מוכר מאוד לקוראי העיתונים ולצרכני התקשורת. מאז סוף שנות ה-70 הוא כותב מאמרים, טורים ופרשנויות בעיתונים חשובים ונפוצים, בהם דר שפיגל, בילד, די ולט, פרנפורטר אלגמיינה צייטונג וטגסצייטונג. לצד זאת פרסם שישה רומנים. הראשון, "המכירה הפומבית של רובינשטיין", שמספר על יהודי צעיר בגרמניה של היום, הוכתר כרומן הראשון שנכתב בגרמנית על ידי יהודי אחרי השואה. בתחילת החודש עשה זליגמן צעד נוסף בעולם התקשורת ורשם הישג היסטורי נוסף, כשהחל להוציא לאור עיתון משלו - העיתון היהודי-גרמני הראשון בשפה האנגלית, "קול יהודי מגרמניה". בתקופה שבה עיתונים נסגרים ונאלצים לפטר עובדים ולצמצם עמודים, הקמתו של עיתון חדש אינה דבר של מה בכך. ודאי לא בשעה שבה עיתונים ותיקים משקיעים בהקמת אתרים ואפליקציות לטובת הקוראים בני הדור החדש, שלא מתעניינים יותר בנייר.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב הכתבות והעדכונים ישירות אליכם

מסיבה זו בין היתר הגיע לטקס ההשקה של העיתון החדש, שהתקיים לפני כשבועיים בברלין, שר החוץ הגרמני גידו וסטרוולה בכבודו ובעצמו. "העיתון ממחיש את הפריחה המחודשת של החיים היהודיים בגרמניה", הוא כותב במאמר אורח בגיליון הראשון של העיתון החדש. "החיים היהודיים הם שוב חלק אינטגרלי מהחברה שלנו. שבעה עשורים אחרי השואה בתי כנסת נבנים ובתי ספר יהודיים נפתחים. הקהילה היהודית אינה רק חלק אינטגרלי מההיסטוריה שלנו, אלא גם - ובעיקר - חלק מעתידנו. אנו זקוקים לאנשים בעלי ידע רב בהיסטוריה היהודית בגרמניה ושיש להם חזון לעתיד, אך אנו זקוקים גם לכלי תקשורת שימחישו ויפיצו את החזון הזה".

הדגש על עתיד היהודים בגרמניה אינו מקרי. אחד היעדים של העיתון החדש, כפי שמציג זליגמן, הוא להביא לעולם את הבשורה על החיים היהודיים העכשוויים בגרמניה - אחרי השואה ומעבר לשואה. "הקול של העיתון החדש מבטא משהו שהוא יותר משואה. היום אנשים רוצים לקרוא על הכל. אם הייתי כותב רק סיפורים על השואה ועל נאצים לא היו לי קוראים", הוא אומר. "הזהות היהודית אכן קשורה מאוד לשואה. אצל הרבה יהודים זה כמעט הכל. אם תשאל היום מה זה יהודי, מיד יגידו לך - 'אבא שלי היה בשואה'. אבל לי זה לא מספיק", אומר זליגמן.

"השואה נהייתה כמו סמים. היא רגש כל כך חזק, שבגינו שולחים גם חיילים לבקר באושוויץ. אבל אנשים מתעניינים גם בשאר ההיסטוריה היהודית, בתרבות ובספרות יהודיות", הוסיף. כמאה אלף חברים פעילים רשומים היום בקהילה היהודית בגרמניה. על מספרם הכולל של היהודים שחיים שם היום יש מחלוקת. לפי הערכתו של זליגמן, אם סופרים גם את הישראלים שגרים בברלין ובערים נוספות בגרמניה ואת היהודים הרוסים והאמריקאים שחיים בגרמניה אבל לא רשומים בקהילה - עולה מספרם הכולל של יהודי גרמניה לכרבע מיליון. חצי ממספרם לפני השואה.

כך או כך, לקהילה היהודית הייקית המקורית, זו שחיתה בגרמניה לפני המלחמה, כבר כמעט אין זכר. 80% מהיהודים שחיים היום בגרמניה באו מרוסיה. בעיקר אחרי נפילת החומה. "היטלר נכשל בהכל, אבל בדבר אחד הוא הצליח: לחסל את היהודת מנהר הריין עד לרוסיה", אומר זליגמן. העיתון החדש יופץ כתלת-ירחון, ארבע פעמים בשנה. המערכת שלו שוכנת בינתיים בביתו של זליגמן בברלין ומונה חמישה אנשים. גם המימון הגיע עד כה מכיסו, אך לדבריו הצליח אפילו להרוויח מעט ממכירת המודעות. העיתון הראשון הודפס ב-30 אלף עותקים והגיע לקהל של 150 אלף קוראים בארה"ב, קנדה, בריטניה, ישראל וגרמניה. את הקהילה היהודית בגרמניה משרתים כבר שני עיתונים - יודישה צייטונג ויודישה אלגמיינה. שניהם בגרמנית. גם עיתונים קטנים יותר, ביידיש וברוסית, היו וישנם, אך העיתון החדש "קול יהודי מגרמניה" הוא היחיד שמכוון גם לקהל יהודי מחוץ לגרמניה.

מאז הושק העיתון, זכה לסיקור נרחב מאוד בתקשורת הגרמנית. כל עיתון ואתר שמכבדים את עצמם כבר הספיקו לכתוב עליו. העיתון הפופולרי ביותר בגרמניה, בילד, אף הכתיר את זליגמן ל"מנצח" במדור שבוחר את המנצח והמפסיד של היום ואיחל לו: "בהצלחה ומזל טוב". רק העיתונים היהודיים נמנעו מלהזכיר אותו. "העיתונות הגרמנית היתה מלאה בזה, אבל העיתונים היהודיים לא חשבו לדווח עלינו. לא נורא. מה שחשוב זה מה שהקהל יחליט, לא מה שהם יכתבו או לא", אומר זליגמן.

שמו של העיתון החדש מופיע בלוגו שלו באנגלית ובעברית. לצדו מופיע דגל גרמניה קטן ומגן דוד. במאמר המערכת משתמש זליגמן בציטוט היסטורי: "יש לי חלום". חלומו, כפי שהוא מתאר בעמוד הראשון של העיתון החדש, הוא "תחייתם של החיים הגרמניים-יהודיים". אלה של "אלברט איינשטיין, תומאס מאן ומקס ליברמן", כדבריו. "החיים היהודיים נהרסו כמעט לגמרי", הוא כותב ומצטט את הרב ליאו בק, שאמר לאחר ששוחרר ממחנה הריכוז כי "ההיסטוריה של יהודי גרמניה נגמרה".

ואולם, לדברי זליגמן, "היום הקהילה היהודית שגדלה בקצב המהיר ביותר בעולם היא בגרמניה. יש לנו אמנים יהודים, כותבים יהודים ואנשי עסקים יהודים. הברלינאים פתחו את לבם לדניאל ברנבוים ולמנהל המוזיאון היהודי, מייקל בלומנטל. הבירה הגרמנית היא יעד מועדף לתיירים ישראלים ויהודים".

העיתון החדש, לדבריו, נועד לשמש גשר. "הוא יקשר בין יהודים לגויים, בין גרמניה לעולם. אנחנו רוצים לבטא את ההיסטוריה הארוכה שהיהודים והגרמנים חולקים זה עם זה. הכוונה של העיתון שלנו היא להגשים את החלום של קרבה חדשה", הוא כותב. מעל למאמר האופטימי הזה מתנוססת תמונה של ילדים יהודים חובשי כיפה בבית ספר יהודי. אלא שכמו לכל סיפור טוב, גם לסיפורה של יהדות גרמניה העכשווית יש צד אחר, פחות אופטימי. לזכותו של העיתון ייאמר שגם הוא קיבל ביטוי בגיליון הראשון. ההיסטוריון הישראלי פרופ' משה צימרמן כותב שם, כי "לא תהיה תחיה של יהודי גרמניה", וכי "ליהודים בגרמניה אין עוד סיכוי להפוך לגורם משמעותי בהתפתחות הדתית או ההיסטורית של היהדות". כמה עמודים אחר כך, אולי בניסיון לשפר את האווירה, מופיעה כתבה על אלפי הישראלים שגודשים את ברלין בשנים האחרונות. בתמונה הנלווית נראים ארבעה צעירים ערומים מכוסים בדגלי ישראל וגרמניה. "לומדים להכיר זה את זה", נכתב מתחתיה.