בכניסה לחלקת המגורים של משפחת שמואלי במושבה אילניה, הניחה בת המשפחה אסתר סטפמן-שמואלי חבית עץ שעליה כתבה את שם המשפחה "שמואלי", אך הקפידה להוסיף גם את השם "פרוטופופוב". יותר ממאה שנה אחרי שאבי סבה עברת את שמו ואת שם משפחתו, החליטה להזכיר את השם המקורי, שציין דרגת כמורה נמוכה בכנסייה, אגב. המחווה הסמלית של סטפמן-שמואלי באה בעיצומו של מסע לעבר שהיא ונוספים עורכים; מסע לסיפורה המרתק של קהילת גרי הצדק - או כפי שהם מוכרים בשם "סובוטניקים" - שבאו מרוסיה למושבות הגליל לפני יותר ממאה שנה.

בספטמבר ארגנה סטפמן-שמואלי מפגש של כ-120 צאצאי הסובוטניקים מהכפר הרוסי סולודניקי. מאז החלו לתכנן מסע לכפר ממנו יצאה "שיירת קורקין" לישראל, מותירה מאחור את עברה הנוצרי, מאמצת באדיקות את היהדות ועוברת לארץ חדשה. כעת, אחרי שנים ארוכות "שהתאפיינו בעיקר בשתיקה על אודות העבר", לדברי סטפמן-שמואלי ושותפה למבצע איתן קורקין, "התעוררה בחוזקה הכמיהה לשוב לכפר, ולראות איפה הכל התחיל".

המסע בעקבות "שיירת קורקין" שהיא ונוספים מארגנים, מתכוון להתחקות אחר קורותיהן של המשפחות שעזבו את הכפר סולודקין בסביבות 1876. על פי האגדה, שסופרה במקום מגורם בישראל בחווה החקלאית סג'רה שבגליל התחתון, אבי משפחת קורקין, אברהם, היה המצלצל בפעמון הכנסייה שבכפר הרוסי. צאצאיו מספרים כי כשעלה בליל חג המולד למשוך בפעמון, חשכו לפתע עיניו והוא התיישב על המדרגות. הכומר, שחיכה בינתיים לאות התפילה, שלח אנשים לברר מה קרה בכנסייה, שם קורקין הבהיר להם כי מן השמיים הראו לו לבוא בחיק האמונה היהודית. עם הזמן, עוד ועוד משפחות מכפר התקבצו סביבו והשלטונות החלו להציק, עד שיום אחד קמו 37 משפחות שמנו 163 איש, הניחו בכניסה את האיקונין והצלבים והחליטו להתגייר ולעלות לארץ ישראל.

ארבע מאותן משפחות הגיעו לסג'רה ב-1902, כמו משפחות נוספות שהגיעו לגליל התחתון, הטביעו בו את חותמן והפכו מופת לחקלאים האחרים. על משפחת מטביוב, לדוגמה, מסופר כי היו טובי האיכרים בסג'רה. להם היו הפרדות בריאות-הבשר והחזקות ביותר; רתמותיהן משוחות בשמן דגים ורשת ארוגה מיוחדת הגנה על עיניהן בקיץ מפני הזבובים. בסוף הקיץ, כשהובילו האיכרים את התבואה לחיפה, העגלה של משפחת מטביוב שהוליכה את השיירה היתה הטובה ביותר - האופנים נצבעו אפור, מושב העגלון היה עשוי עץ עבה של ממש והשוט היה אחוז במתקן מיוחד.

חרמונה סימון, בתו של מי שהיה ממונה על המושבות בגליל התחתון, חיים קלווריסקי, מצוטטת באומרה כי "החקלאים המצליחים ביותר היו הגרים. אצלם הכל צמח נפלא, התרנגולות הטילו המון ביצים, האווזים היו שמנים, אפילו הסוסים היו מבריקים. אצל האיכרים היהודים, לעומת זאת, היו הבהמות מתות לפעמים, הפרות לא היו נותנות חלב והירקות היו עלובים".

מאה שנים של שתיקה

מיתוסים רבים ולא מעט מיסתורין אופפים את המושג "סובוטניקים". על-פי יואב רגב, מחבר הספר "'סובוטניקים' בגליל", המושג הוא "כינוי עממי לגרי הצדק הרוסיים שעלו לארץ ישראל מתוך רגש דתי עמוק, ובתמיכתם הנלהבת של 'חובבי ציון' הם נאחזו בספר הישראלי". על פי רגב, "מוצאם של הגרים הרוסים מכמה פלגים נוצריים שנספחו לעבר עם ישראל מרצונם החופשי. במהלך המאה ה-19 אימצו לעצמם עיקרים מהיהדות ולבסוף התגיירו", כתב רגב. בעידוד פעילים ציוניים, ובעיקר של מאיר דיזנגוף, הלל יפה, רחל ינאית וחיים (מרגליות) קלווריסקי, באו מרבית ה"סובוטניקים" לגליל המזרחי. לדברי קורקין, "קלווריסקי האמין באיכויות של הקבוצה הזאת ותמך בהבאתם לארץ. התפישה אז היתה כי אם הם באו מכפרים הם ודאי חקלאים טובים".

לדברי סטפמן- שמואלי "הם לא שינו את מפת הציונות, אבל חלקם בהתיישבות בגליל התחתון המזרחי היה אדיר. היחס אליהם היה מורכב: מצד אחד הנהגת היישוב ראתה בהם את היהודי החדש - הם היו גבוהים, חסונים ועובדי אדמה. מצד שני, הסתכלו עליהם אחרת, קינאו בהם וכינו אותם בכינויי גנאי". המעבר שלהם מנצרות ליהדות, שלא נותר ממנו תיעוד רשמי, השונות החיצונית שלהם, הצטיינותם בעבודת כפיים ואומץ לבם, אכן הקנו לסובוטניקים יחס שונה. ואלו מצדם, בחרו למחוק את העבר ולחסום אותו מאחורי חומות של שתיקה.

כך, קורקין מספר כי דודו בילדותו חיטט במכתבה של סבו ומצא קובץ תעודות. כששאל את הסב לפשרן, לראשונה בחייו ראה אותו מתעצבן, ואף ספג ממנו סטירה. אחר כך יצא הסב לחצר, חפר בור ובתוכו שרף את הניירות. קורקין סבור כי "הסיפור הזה ממחיש את הרצון לשרוף את העבר. זה הוטבע בדנ"א שלהם".

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע אל הפייסבוק שלכם

סטפמן-שמואלי מספרת ש"הם היו שתקנים גמורים. זו תכונה שהם סיגלו לעצמם וכנראה היתה לכך סיבה". אבי סבה, אליהו פרוטופופוב, מתואר כ"גבר גבה קומה וזקוף. אף שלא גדל כיהודי שלט ביידיש וידע גם ערבית. אך השפה החביבה עליו ביותר היתה השתיקה. גם אשתו ובנו היו שתקנים ומסתוריים".

שמעון מטביוב, שכונה "הפלאח המסחאי", מצוטט אומר שלמרות שנולד במסחה, "דאגו הילדים בכפר שלא אחוש כאחד מהם בהטיחם לעברי שאינני יהודי שלם. חבריי הקניטו אותי בעונת הדיש (קציר חיטה ושעורה) ואמרו כי ראוי שאתרחק מהגורן מפני שעלולים לדוש את שערות ראשי שצבען כצבע הקש".

יצחק יגורוב-גורן סיפר לרגב ש"אבא היה אדם סגור ושתקן. כשהיו שואלים, היה נענה ומספר. אם לא נשאל - לא דיבר. אף פעם לא שאלנו אותו על גיורו ועל מוצאו והוא לא סיפר מיוזמתו דבר. כשהיינו חוזרים מבית הספר ומספרים שכינו אותנו גויים או גרים, שפגעו בנו והעליבו אותנו, היה מרצין ומסתגר; היה נפגע אך לא אומר מלה".

אפילו כעת, יותר ממאה שנים אחרי שהגיעו לישראל, יש מי שחושב שצריך להמשיך ולשתוק. סטפמן-שמואלי מספרת כי קרוב משפחה ביקש כי תחכה עם יוזמת המסע. "הוא אמר לי: 'את פותחת את זה מוקדם מדי, חכי עוד שניים-שלושה דורות'. יש חשש ששוב יתחילו לפשפש בגיור שלהם". היא, מצדה, כבר מדברת על המורשת זמן רב ובחצר בסג'רה, אליה הגיעה המשפחה לפני 110 שנים, תלתה תמונות מהעבר ועורכת סיורים בעקבות משפחתה ושאר משפחות הסובוטניקים.

ואולם עכשיו, אחרי שנים ארוכות, מתפוררות חומות השתיקה והמסע לכפר הקטן, סולדניקי, הופכת למציאות. "זה הופך להיות מוחשי", אומרת סטפמן-שמואלי. "אנחנו סקרנים לראות אם העזיבה הדרמטית של 163 מהתושבים נצרבה בזיכרון של הכפר הקטן, או שהכל הספיק כבר להימחק". לדברי קורקין "ההורים רצו במודע לחתוך ולקטוע את העבר. אין סיפורי משפחה ואין רצף דורות. אנחנו מנסים למצוא את העבר והשורשים. אני רוצה לשוט על הוולגה, לצלצל בפעמונים בהם צלצל קורקין, לאכול את אבטיח אסטרחן", מתארת סטפמן-שמואלי. "אם המציאות תזמן לנו יותר מכך, אם נגלה דברים שלא ידענו או נמצא קרובים רחוקים וקברי משפחות נשכחות, זה יהיה בבחינת בונוס".