כשתוגת הכישלון החלה לאפוף את אולפני רשת "פוקס" בליל הבחירות השבוע, פנתה המגישה מייגן קלי בתחינה לאורקל השמרני ביל אוריילי, ושאלה אותו "כיצד אתה מסביר את כל זה?". אוריילי, שהביטוי "פרצוף של תשעה באב" מתאר במדויק את ארשת פניו באותו רגע, פנה לקלי בטון כבוי ואמר: "זו כבר לא אמריקה המסורתית. הממסד הלבן הפך למיעוט. הם רוצים דברים ומי שייתן להם זה אובמה. לכן ההיספאנים הצביעו בהמוניהם עבור אובמה, לכן השחורים הצביעו בהמוניהם עבור אובמה, לכן אובמה מנצח".

אוריילי לא חידש הרבה לחלק גדול מהבוחרים הרפובליקאים, שרובם לבנים ש"הצביעו בהמוניהם" עבור מיט רומני. הם ידעו מלכתחילה מי נגד מי בבחירות האלה. הם הרי רואים באובמה "נשיא תלושי המזון", כפי שכינה אותו ניוט גינגריץ'. הם הרי מתנגדים לחוק הבריאות של אובמה כי הוא "נותן דברים". הם הרי הנהנו בהסכמה גם כשהתקשורת הליברלית געשה ורעשה לנוכח ההקלטה שבה רומני מדבר על כך ש-47% מהאמריקאים "מאמינים שהם קורבנות, מאמינים שמגיע להם טיפול רפואי, אוכל, דיור, הכול – ושהממשל צריך לתת להם את זה".

הבעיה של רומני הייתה שלא רק הלבנים הבינו אותו, אלא גם כל האחרים. השחורים שהעניקו לאובמה למעלה מ-90% מקולותיהם, האסיאתיים ש-73% מהם הצביעו לדמוקרטים, ההיספאנים שנתנו לנשיא 71%, וגם היהודים, שהרפובליקאים אולי רואים בהם לבנים, אך הם, כדברי שלמה ארצי ב"תחת שמי ים התיכון", מזדהים עם מיעוטים. ובכן, היהודים נתנו לאובמה 70%, למרות כל הרעש, הצלצולים ונבואות האפוקליפסה.

במבט לאחור, אבל לא רק, נאום ה-47% היה אחת משתי טעויות אסטרטגיות גדולות שגזרו את גורלו של רומני. הקמפיין שלו היה אמנם רצוף מעידות, טעויות ופליטות פה, אבל על הנאום הזה הוא לא הצליח להתגבר. כל מה שאובמה היה צריך זה להוסיף עוד 3.5% ל-47% שרומני ויתר עליהם מראש, וכך עשה. הטעות השנייה של רומני, שנגזרת למעשה מהראשונה, הייתה עמדתו הנוקשה בענייני הגירה. במהלך הפריימריז, כשרומני חשש מנסיקתו בסקרים של מושל טקסס הליצן ריק פרי (היום קשה להאמין), הוא החליט לאגף אותו מימין כדי לשאת חן בעיני השמרנים וחברי מסיבת התה. לשם כך, ניסה לצייר את פרי כ"רך" בענייני הגירה בשל הסכמתו לכך שילדי מהגרים לא חוקיים יוכלו ללמוד בקולג'ים בטקסס.

רומני, שמעולם לא נתקל בעמדה קיצונית שאותה לא הסכים לאמץ כדי להשיג את מבוקשו, אף המציא מושג חדש של "גירוש עצמי", דהיינו יצירת קשיים כה גדולים למהגרים הלא חוקיים עד שימאסו בחייהם ויחזרו מרצונם למדינות מוצאם. ההיספנים אמנם לא האמינו למשמע אוזניהם, אבל הם הפנימו, לא שכחו ואז התנקמו מועמד הרפובליקאי בקלפיות. רומני, שחש צורך להתנער מתדמיתו כליברל ממסצ'וסטס, ביקש להתחנף ל"אלמנט הנייטיביסטי", שגם אם לא מתואר היום כך, מהווה נדבך מרכזי בראיית עולמם של רבים מהלבנים הרפובליקאים, בעיקר במדינות הדרום.

ימיו של האלמנט הנייטיביסטי כימי ארצות הברית עצמה. זהו השם שניתן לתנועות שראו במהגרים איום על מעמדם ועל פרנסתם של תושבי הארץ הוותיקים. תנועות אלה קראו להצרת צעדי המהגרים ולהגבלת ממדי ההגירה. אלה תנועות שהקסנופוביה ותחושת העליונות הגזעית תמיד צעדו עמן יד ביד. באמריקה הגיעה התנועה הנייטיביסטית לשיא ראשון במהלך המאה ה-19, כשהרוב הפרוטסטנטי הוותיק התנגד להגירתם ההמונית של אירים קתוליים ואף נקט נגדם בצעדים אלימים שלעתים גלשו לפוגרומים של ממש. אחרי האירים, הפכו הגרמנים לקורבנות הנייטיביסטים, ואחריהם היפאנים והסינים, שאת המאבק נגד הגירתם הובילו האירים, שהפכו בינתיים ממהגרים לנייטיביסטים בעצמם.

נאום הניצחון של אובמה

התנועה הנייטיביסטית הגיעה לשיא השפעתה הפוליטית אחרי מלחמת העולם הראשונה, בתום ארבעה וחצי עשורים שבהם היגרו לאמריקה כמעט 25 מיליון איש. יחד עמה, ולא בלי קשר, פרח גם הקלו קלאקס קלאן. אחרי המהפכה הקומוניסטית ברוסיה, אמריקאים רבים חששו מהשתלטות עוינת של מהפכנים ואנרכיסטים והיסטריה המונית שטפה את דעת הקהל. החל מ-1921 הוטלו מגבלות חמורות על ההגירה, במיוחד ממדינות דרום ומערב אירופה, וזרם המהגרים נפסק כמעט לחלוטין.

בין החשודים העיקריים בייבוא הערכים הזרים והאנטי אמריקאים היו היהודים, שמילאו עתה את הגטאות ורובעי העוני בברונקס, ברוקלין ובלואר איסט סייד שבמנהטן. האנטישמיות באמריקה פרחה וצמחה באותה תקופה, מהמסד ועד הטפחות, באופן גלוי ונטול עכבות. כמעט שני מיליון יהודים הספיקו להיכנס לאמריקה לפני שננעלו השערים, אך אלה נשארו סגורים גם בפני יהודי אירופה, גם כשאלה התחננו למקלט, ולו זמני, מפני המאכלת הנאצית המתקרבת לצווארם.

מאז הטראומה ההיא, שהועברה מסבים להורים לילדים, היהודים באמריקה מתייצבים בחוד החנית של הפעילות למען הגירה ולמען מהגרים, בין אם הם חוקיים ובין אם לאו. היהודים אולי שייכים היום לשכבה הסוציו-אקונומית הגבוהה ביותר באמריקה, בראש הפירמידה מבחינת הכנסתם והשכלתם, אך הם עדיין מהווים מיעוט, חושבים כמו מיעוט, מרגישים כמו מיעוט, ומצביעים כמו מיעוט. בבחירות האלה, לא היה כל קושי לזהות איזו מפלגה ניצבת לצדם של המיעוטים, ואיזו רואה בהם נטע זר, אפילו עוין, איום על מה שאוריילי כינה "הממסד הלבן".

החיבור הרגשי, הערכי וההיסטורי של היהודים עם הערכים המיוצגים היום על ידי המפלגה הדמוקרטית, הוא שהפך את המאמץ הגדול לשכנע יהודים להצביע עבור הרפובליקאים לעקר כל כך ולמופרך כל כך, ואת גאוותם של הרפובליקאים על כך שהצליחו להזיז 4%-5% מצד לצד למגוחכת כל כך. אובמה זכה לכ-75% מקולות היהודים ב-2008 ולכ-70% כעת. לירידה המזערית בתמיכה בו יש סיבות רבות, אבל הפחד מפני יחסו הנוראי לישראל איננו המשמעותי בהם, אם בכלל: א. הייתה ירידה כללית של 3% בתמיכה באובמה לעומת 2008, ועוד יותר מכך בקרב בעלי הכנסות גבוהות. ב. ישנו גידול צפוי בשיעור היהודים התומכים ברפובליקאים, גם בשל הריבוי הטבעי המואץ של יהודים אורתודוקסים הנוטים לשמרנות חברתית, וגם בשל ריבוי המבוגרים והקשישים בקרב יהודים, שגם הם נוטים להפוך ליותר ימניים עם הזדקנותם.

מהעובדה שכל כך מעט יהודים שינו את הצבעתם גם אחרי שנחשפו מידי יום לתיאורי זוועה על הגורל הנורא המצפה למדינת ישראל אם אובמה ייבחר בשנית, אפשר היה להסיק שליהודים ממש לא אכפת מה יקרה למדינת היהודים. זוהי מסקנתם העקומה של אנשי ימין המנסים לתרץ את כישלונם. ההסבר האמיתי מורכב משני חלקים משלימים: א. הפער בין הרטוריקה המתלהמת והבלתי אחראית של הימין כלפי אובמה לבין המציאות בשטח היה כל כך גדול עד שהפך לבלתי אמין. ב. הביקורת הלגיטימית שיש ליהודים רבים על יחסו של אובמה לישראל, ואולי אפילו חששם ממדיניותו בארבע השנים הקרובות, לא היה מספיק משמעותי כדי לשכנעם לחצות את הכביש ולהצביע עבור מפלגה שבהם הם חשים, מכל בחינה אחרת, כנטע זר.

מהסקרים עולה שיהודים רבים שאולי שקלו להצביע עבור הרפובליקאים שינו את דעתם בימים האחרונים למרוץ. אחת הסיבות לכך היא ריבוי המועמדים הרפובליקאים לסנאט ולבית הנבחרים שהתבטאויותיהם בנושאים כמו התחממות כדור הארץ או בענייני אונס והפלות החזירו עריקים, יהודים ולא יהודים, בחזרה לחיק הדמוקרטים. הבולטים מבין הרפובליקאים המועדים הללו אחראים לאובדן ההזדמנות של המפלגה לזכות ברוב בסנאט, אבל גם נציגים בולטים אחרים של "מסיבת התה" בבית הנבחרים מעדו, ובהם "תומכי ישראל" מובהקים, כפי שהם מכונים אצלנו, כמו אלן ווסט מפלורידה וג'ו וולש מאילינוי. בסנאט יכהנו מספר שיא של 20 נשים וגם בבית הנבחרים הרפובליקאי הטון עשוי להיות מעט מתלהם פחות מעתה והלאה.

לכן, ייתכן שהדיבורים על כך ששום דבר לא השתנה, שמה שהיה הוא שיהיה, שהשיתוק והקיטוב יימשכו כמקודם - מוקדמים מעט. ראשית, משום שאובמה למד את הלקח והוא מודע לכך שגישתו המנוכרת תרמה לעוינות בקונגרס ששיתקה את הממשל. שנית, משום שהרפובליקאים בקונגרס יודעים שדעת הקהל מתעבת את חוסר יכולתם של הפוליטיקאים בוושינגטון למצוא שפה משותפת, והבוחרים עלולים להעניש מחוקקים סוררים ומפלגים בבחירות לבית הנבחרים בעוד שנתיים. ושלישית, משום שהרפובליקאים מתחילים בתהליך של חשבון נפש והפקת לקחים. נכון, ישנם כאלה הסבורים שהמפלגה תקצין עוד יותר ימינה ותמשיך בגישתה המכשילה כאילו לא אירע דבר. מצד שני, המפלגה עדיין חפצת חיים, והיא מבינה שכדי שיהיה לה סיכוי לזכות בשלטון, עליה לנטרל את השוליים הקיצוניים שהשתלטו עליה, ולנסות ולמצוא מסילות חדשות ללבם של המיעוטים. המבחן הראשון של העידן החדש יגיע כבר בשבועות הקרובים, כשאובמה ומנהיג בית הנבחרים, ג'ון ביינר, ינסו להגיע להבנות כלשהן בקשר ל"צוק הפיסקאלי" המתקרב ובא. החוכמה המקובלת אמנם פסימית למדי, אבל אם יש דבר אחד שצריך ללמוד מהבחירות שנערכו השבוע, זה שבדרך כלל אין לסמוך על תבונת החוכמה המקובלת.