ביום ראשון, 14 באוקטובר 1962, קיבל נשיא ארצות הברית, ג'ון קנדי, תצלומים שבהם נראו בסיסי טילים בקובה. אלה היו טילים גרעיניים מתוצרת ברית המועצות. אין מה לחדש בסיפור הזה, כל סטודנט ליחסים בינלאומיים נדרש כיום לשנן אותו. כמעט בכל הספרים גם מוזכרת העובדה שהתצלומים ההם הוגשו לקנדי בעת שצפה במשחק פוטבול. אבל במלאות 50 שנה למשבר הבינלאומי המסוכן ביותר בתולדות האנושות, הועלו בעיתוני ארצות הברית לפחות שתי מחשבות מעניינות. האחת מעוגנת באופנת ה"אילו", הפורחת זה זמן בקרב היסטוריונים אמריקאים: מה היה קורה אילו בחר קנדי להשמיד את הטילים בקובה. המחשבה עוסקת במה שניתן ללמוד ממשבר הטילים על המשבר האיראני.

יועציו של קנדי העמידו אותו בפני ברירה: לתקוף את בסיסי הטילים או להשלים עם קיומם. שתי החלופות נראו בלתי קבילות. קנדי הצליח, כידוע, לאתר דרך שלישית: הוא הטיל על קובה סגר ימי, כדי למנוע ממנה קבלת טילים נוספים, ושלח את אחיו, רוברט, לדבר עם הסובייטים. בתוך ימים אחדים הושג הסכם. ברית המועצות סילקה את הטילים וארצות הברית החייבה שלא לתקוף את קובה. היא גם נתנה לסובייטים הבטחה סודית כי תוציא בתוך חצי שנה את הטילים שלה מטורקיה.

קנדי וראש ממשלת ברית המועצות, ניקיטה חרושצ'וב, היו נתונים ללחצים פוליטיים. ארה"ב עמדה לפני בחירות לקונגרס; הכל עוד דיברו על כישלון הפלישה למפרץ החזירים באפריל 1961. כמה מחברי הסובייט העליון דרשו מחרושצ'וב קו נוקשה. קנדי וחרושצ'וב בחרו בהידברות. הם היו ראויים לפרס נובל לשלום, אבל לא קיבלו אותו. בעת משבר הטילים כבר נקבע שהפרס לאותה שנה יוענק למזכיר האו"ם, דאג המרשילד. עד שהגיע המועד לחלק את הפרס בשנה הבאה – קנדי כבר לא היה בין החיים. יכלו להעניק לו את הפרס גם אחרי מותו, כפי שעשו במקרה של המרשילד. כך או כך, קנדי וחרושצ'וב נכנסו להיסטוריה כמדינאים שמנעו את השמדת האנושות.

ואולי לא. היסטוריון אמריקאי בשם אריק סוודין חיבר ספר ידוע, "כשבכו המלאכים", המתאר השתלשלות אחרת. לפי ספרו קנדי לא חיכה, אלא הורה כמעט מיד לתקוף את הטילים. כדי לוודא שאכן נהרסו ולסלק באותה הזדמנות את פידל קסטרו – שלח את הצי האמריקאי לכבוש את קובה. הרוסים תקפו את הצי האמריקאי בנשק גרעיני טקטי. בתגובה הטילה ארצות הברית 14 פצצות אטום על קובה.

באחד מבסיסי הטילים שרדו כמה רוסים. מנותקים מקשר עם הממונים עליהם, הם פעלו על דעת עצמם ושיגרו את אחד הטילים שלהם לניו אורלינס. עכשיו לא נותרה לברית המועצות ברירה: מכיוון שהיו לה רק 110 מפציצים גרעיניים ולארצות הברית היו 1,600, היה על ברית המועצות לתקוף ראשונה. ארצות הברית שיגרה אליה בתגובה יותר מאלף כלים גרעיניים. היא תקפה את כל מדינות הגוש הקומוניסטי, לרבות סין.

הדוקטור סטריינג'לבים האמיתיים העריכו שמלחמה גרעינית תביא ל-200 מיליון הרוגים, מחציתם ברוסיה ומחציתם באמריקה. במלחמת העולם השנייה נהרגו כ-65 מיליון. גם בתרחיש של סוודין התוצאה נוראה, אך מפתיעה: ברית המועצות ואירופה נהרסו; ארצות הברית רק נפגעה. במלים אחרות, התרבות האנושית לא הושמדה.

ומה היה קורה אילו השלימה ארצות הברית עם קיומם של טילים סובייטיים בקובה? אולי לא היה קורה דבר, שהרי ברית המועצות התפוררה מאליה, מה שעשוי אולי לקרות גם למשטר הנוכחי באיראן. השאלה עוררה לאחרונה את סקרנותו של גדול המומחים למשבר הטילים בקובה, גראהם אליסון מאוניברסיטת הארוורד. הוא רואה במשבר האיראני "משבר קובה בהילוך אטי" וממליץ לנסות את דרכו של קנדי.

אליסון מעריך כי הסיכוי שאיראן תוותר כליל על הפצצה אינו גדול, אבל הסדר אפשרי בינה לבין ארצות הברית יכול להיראות כך: איראן תסכים להאט את פיתוח הפצצה וארה"ב תתחייב שלא לתקוף אותה. יוסכם על דרכי פיקוח שיקשו על האיראנים לבלף. אפשר לצרף להסדר איום סודי, ממש כשם שהבטחתו של קנדי לסלק את הטילים האמריקאיים מטורקיה היתה סודית. אם יפרו האיראנים את ההסכם – ארצות הברית תפעל להפלת המשטר הנוכחי, במקרה הצורך גם בכוח.

ברק אובמה היה יכול להצדיק בדרך זו את פרס נובל לשלום שכבר קיבל, אבל בפרשה האיראנית יש גורם שלישי, שלא הקשה על קנדי. משבר הטילים התנהל בין ארצות הברית לברית המועצות בלבד; קסטרו לא מילא בו תפקיד. הגורם השלישי במשבר עם איראן הוא ישראל. איומיה לתקוף את איראן יכולים לחזק את ארצות הברית במשא ומתן עם טהראן, אבל אם תגשים את האיום – ארה"ב תתקשה מאוד לנהל את המשבר. אליסון מעריך שהאמריקאים בונים על הוויכוח הפנימי בישראל. על פי הערכה זאת, ההיסטוריה תלויה כעת בשאול מופז.