בצהרי יום קר של ינואר בשנת 2007, פועל בניין בשם ווסלי אוטרי הפך לגיבור מקומי לאחר שהציל את חייו של אדם שנפל למסילת הרכבת התחתית בניו יורק.

הרכבת בדיוק יצאה מהתחנה, כך שפרט לאוטרי, שתי בנותיו וצעיר שלקה בשבץ, הרציף היה כמעט שומם. מאוחר יותר סיפר לי אוטרי, כי אותו צעיר נפל למפלס המסילה "בתנוחה שהיתה גורמת לקטיעת גפיו". שעה שרכבת מתקרבת שעטה במהירות לעבר התחנה, קפץ אוטרי אינסטינקטיבית אל הפסים, השכיב את גופו של האיש אנכית בין שתי מסילות, ושכב מעליו. חמישה קרונות חלפו מעליהם לפני שנשמעה חריקת הבלמים.

מה שגרם לי לטלפן לאוטרי, היה מותו בשבוע שעבר של תושב קווינס קי סוק האן, שעל פי החשד נדחף אל מסילת הסאבוואי על ידי נעים דיוויס, חסר בית שאיתו התווכח זמן קצר קודם לכן. הפעם, היו המון אנשים על הרציף, ובהם צלם עצמאי שעובד בניו יורק פוסט - אר. עומאר עבאסי - שתיעד את האן שניות ספורות לפני מותו.

בין הדחיפה לפגיעת הרכבת חלפו כ-22 שניות, זמן זהה לזה שעמד לרשות אוטרי שש שנים קודם. ואולם, ביום שלישי האחרון, איש מבין הנוכחים על הרציף לא הואיל לבוא לעזרתו של האן עד שכבר היה מאוחר מדי. (רופא שנכח במקום ניסה להגיש לו עזרה ראשונה, אבל האיש כבר לא היה בחיים). "אנשים פשוט עמדו נדהמים ואחוזי פחד, מבלי להבין לגמרי את המתרחש", סיפר עד ראייה לקהל עיתונאים. "כמה מהם התחילו לרוץ לעבר היציאה, ואחרים סתם נשארו לעמוד שם".

כשאחת התמונות עשתה את דרכה לשער הניו יורק פוסט, מבול התגובות הקשות לא איחר לבוא. "מישהו הרי עומד שם ומצלם", קבל אל רוקר בתוכנית הטלוויזיה של NBC  ,"Today Show" "מדוע אף אחד לא עוזר לבחור הזה?". להגנתו, טען עבאסי כי השתמש במבזק המצלמה (פלאש) כדי להזהיר את נהג הרכבת, אבל גם מיהר להפנות אצבע מאשימה כלפי אחרים: "מדוע מי שהיה מספיק קרוב אליו לא עזר?", תהה והוסיף: "אילו הייתי מגיע אליו בזמן, הייתי עוזר לו לעלות חזרה אל הרציף".

כולנו מקווים שאם ניקלע לסיטואציה דומה לזו שבה מצא עצמו ווסלי אוטרי – או עומאר עבאסי – נאזור עוז ונפעל במקום לפחד, אולם מדעי ההתנהגות מניחים אחרת. המקרה הנודע ביותר בו צופים מהצד כשלו מלסייע, אירע ב-1964, כשקיטי ג'נובזה, צעירה משכונה שקטה בקווינס, נדקרה למוות בברוטליות. חרף זעקותיה ותחינתה החוזרת לעזרה, 38 אנשים ששמעו אותה מבתים סמוכים, לא עשו דבר - אפילו לא הואילו להזעיק את המשטרה.      

איי. אם. רוזנטל, עורך עבר נודע של The Times, שכיהן אז כעורך The Metropolitan והיה מי שקיבל את המידע שהוביל לחשיפה של הפרשה - כתב ספר קצר בשם "שלושים ושמונה עדים". בספר, שואל רוזנטל את השאלה שרדפה את ארה"ב לאחר הרצח – "למה?"; למה איש לא עשה דבר?

רוזנטל יכול היה רק לנחש את התשובה, שכן לא היה אז מחקר בתחום המוכר כיום בשם "התנהגות פרו-חברתית". אבל לאחר שהסיפור העיב על אמריקה כולה, שני חוקרים מתחום מדעי החברה, בִּיבּלטאנה, שפעל אז באוניברסיטת קולומביה, וג'ון דארלי, שלימד באותה עת באוניברסיטת ניו-יורק - הובילו סדרת ניסויים שבמרכזם עמד נושא ההתנהגות של עדי ראייה.

המסקנה המחרידה של המחקר הפכה למושג בפסיכולוגיה חברתית - אפקט הצופה מהצד, וקבעה כי ככל שגדל מספר הנוכחים באירוע כלשהו, כך קטן הסיכוי שאחד מהם יבוא לעזרתו של אדם שנקלע למצוקה. הסיבה לתופעה זו קשורה חלקית לנטייה של אנשים להתבלבל מרגע שהם מבחינים כי רבים לידם נותרים אדישים. במצב כזה הצופים כבר לא בטוחים שהם עדים למקרה חירום ושהתערבותם נדרשת. "אי-ידיעה קולקטיבית", מכנה זאת לטאנה. סיבה אחרת טמונה בפיזור האחריות. לדברי לטאנה, היחיד רואה את נטל האחריות כמוּסר ממנו ,כשאנשים רבים נמצאים בסביבתו ואומר לעצמו: "זו לא באמת הבעיה שלי".

חזרה לנקודת הפתיחה: אם בוחנים את המקרה מ-2007 מנקודת מבט של מדעי ההתנהגות, אלמנט המפתח הוא שהרציף היה כמעט ריק מאדם. אוטרי פעל בגבורה – ולצורך המעשה אף השאיר את שתי בנותיו ללא השגחה, מפני שלא היה שם אף אחד אחר שיגיש עזרה. ביום שני שעבר, תחנת הסאבוואי ב49th Street- היתה הומה מאדם, כאשר כל אחד ודאי חשב לעצמו שהאחר נמצא קרוב יותר כדי לעזור, שמישהו אחר חזק יותר, שאדם אחר צריך לעשות את המעשה ההרואי. כתוצאה מכך, איש לא פעל.

"אני הייתי נוהג אחרת", אמר ביום שלישי שעבר נוסע שהמתין לסאבוואי בראיון ל-Times. זה מה שכל אחד מאיתנו היה רוצה לחשוב. זו גם הסיבה שבגללה אנחנו תמיד ממהרים לגנות את מי שלא פועל ברגעים כאלה. אבל הבה נאמר את האמת: אנחנו לא באמת יודעים כיצד נגיב, עד שנימצא בשעת מבחן. למרבה הצער, המדע קובע כי ההסתברות שלא ננקוף אצבע גבוהה יותר מזו שנגיב כמו ווסלי אוטרי.   

תרגום: יותם מורציאנו