אם יתאמתו התחזיות והסנאטור לשעבר צ'אק הייגל אכן ימונה לתפקיד שר ההגנה האמריקאי, חלק ניכר מהקרדיט על כך יגיע ליריביו הקשים ביותר. מסע השתדלנות הקולני, האגרסיבי והמושקע שניהלו מתנגדיו של הייגל בשבועות האחרונים הצטייר כהמשך מלחמתו של הימין השמרני והיהודי נגד הנשיא ברק אובמה. במצב הזה, גם לסנאטורים דמוקרטים מתנדנדים לא נותרה ברירה אלא להתייצב לימין נשיאם ומאחורי מועמדו.

מן העבר השני, ובאותה המידה, אם נותר סיכוי קלוש שההערכות הנוכחיות יופרכו והמינוי לא יאושר לבסוף, האחראי העיקרי לכך יהיה הייגל עצמו. הופעתו בשימוע שנערך לו אמש (חמישי) בוועדת השירותים המזוינים של הסנאט הייתה חיוורת ומבולבלת. מחלק מהעמדות שהביע בעבר התנער לחלוטין, לגבי אחרות טען שלא הובן כראוי, ומהנותרות ניסה לגמגם את דרכו למשרד המצפה לו בפנטגון. בראש מערך הביטחון האמריקאי, אפשר לומר כבר עכשיו, לא יעמוד בשנים הקרובות אורטור דגול, כך שנותר רק לקוות שכישוריו של שר ההגנה המיועד יתגלו בתחומים אחרים.

החקירה שעבר הייגל על ידי עמיתיו הרפובליקאים לשעבר היתה קשה, רוטנת, לפרקים מביכה. בניגוד לשעמומון הקונצנזואלי שליווה את אישור מינויו של ג'ון קרי לתפקיד שר החוץ השבוע - ובהבדל מהניסיון הרפובליקאי הכושל להדביק לקודמתו הילרי קלינטון את האחריות לרצח השגריר האמריקאי בבנגאזי - השימוע של הייגל הפך להצגה הטובה בעיר. דרמה פוליטית במיטבה, כולל עימותים ישירים ופוגעניים בכיכובם של פוליטיקאים שיודעים שהם משודרים בשידור ישיר על ידי רשתות הטלוויזיה ויופיעו גם בחדשות הערב בפריים טייים.

הרפובליקאים נפרעו מהייגל באופן אישי, בשל "בגידתו" בנשיא בוש ומלחמתו בעיראק וכפעולת תגמול על התייצבותו לטובת אובמה ב-2008, אך הם היכו בו גם כבשק חבטות ושעיר לעזאזל קולקטיבי, כדי לפרוק את תסכולם מההפסד הצורב בבחירות האחרונות ומהמרורים שהאכיל אותם מאז הנשיא. הך בהייגל, בוודאי אמרו לעצמם, והצל מעט מכבודה האבוד של המפלגה.

היה משהו יותר מסמלי בעובדה שמליצי היושר של הייגל בפני הוועדה היו שני סנאטורים בכירים לשעבר, בקיאים ומוערכים – סם נאן הדמוקרטי וג'ון וורנר הרפובליקני - שלגישתם הזהירה והריאליסטית אין כבר כמעט זכר במפלגה השמרנית שהפכה עם השנים להרבה יותר חד-גונית ולהרבה פחות סובלנית משהייתה. ההתנפלות על הייגל, במובן הזה, טמנה בחובה את זעמה של קהילה על בן שבגד וערק למחנה האויב. תמיכתו של הייגל בקיצוץ תקציבי הביטחון, בניהול מדיניות חוץ וביטחון מולטילטראלית, בהסתייגות מהסתבכות צבאית נוספת ובתמיכה בדיאלוג מדיני גם עם אויבות כמו איראן – כל אלה מנוגדים לרוח הנושבת במפלגה הרפובליקאית. הם נחשבים לכפירה בעיקר.

רבים ממבקריו החריפים ביותר של הייגל, ובראשם הסנאטור מדרום קרוליינה, לינדזי גראהם, נמנים על קבוצת הסנאטורים העומדת לבחירה מחודשת בנובמבר 2014. כפי שהיה בפריימריז הרפובליקאים לנשיאות, גם המועמדים לסנאט זקוקים לתמיכת גדודי האוונגליסטים אוהדי ישראל כדי להיבחר מחדש כמועמדי מפלגתם. מנהליי הקמפיין נגד הייגל - שמומנו במיליוני דולרים שנתרמו לדברי הניו יורק טיימס, בין היתר, על ידי שלדון אדלסון - ייחדו חלק ניכר ממסע הפרסום שלהם לאותן מדינות שבהן סנאטורים עומדים לבחירה מחודשת.

כתוצאה מכך, ישראל תפסה מעמד בולט, מוגזם ולפרקים מביך, בדיוני השימוע של הייגל. הדברים הגיעו לשיא כאשר גם גראהם וגם עמיתו הדמוקרטי היהודי ריצ'ארד בלומנטל תבעו במפגיע מהמועמד לשר ההגנה לצרף את חתימתו בדיעבד למכתב שעליו סירב לחתום באוקטובר 2000, בו התבקש הנשיא דאז קלינטון להתייצב לצידה של ישראל ולגנות את האלימות של יאסר ערפאת. הצופים, מלבד הקנאים שבתומכי ישראל, נעו בכיסאותיהם באי-נוחות.

יש רבים השואבים נחת ממעמדה הבולט של ישראל בתודעה הפוליטית האמריקאית, משבועות התמיכה והצהרות האמונים הבלתי-נדלות של פוליטיקאים אמריקאים ומהטאבו שנוצר, למעשה, על הטחת דברי ביקורת פומבית במדיניותה של ישראל. אחרים משוכנעים שהנסיקה לגבהים כה מסחררים תסתיים בהכרח בהתרסקות מסוכנת. קשה להאמין שבין האמריקאים שעקבו השבוע אחר הדיונים בעניינו של הייגל לא התעוררה תחושת אי-נחת על ההתעסקות האובססיווית וחסרת הפרופורציות בישראל, או שלא חלפה בראשם המחשבה שהנה ההוכחה לטענה המיוחסת להייגל על כוחו המאיים של "הלובי היהודי", שיש להקפיד לקרוא לו מעתה "הלובי הפרו-ישראלי".

הייגל עשה כמיטב יכולתו הלא-רבה כדי לצלוח את המוקשים שהונחו לפתחו, וייתכן שגמלוניותו עוד תסכל את מועמדתו. אבל אסור לטעות: הוא, ולא הרטוריקה המתלהמת של רפובליקאים, מייצג את הרוח המנשבת לא רק מהבית הלבן, אלא מאמריקה כולה. הסתייגותו של הייגל מהסתבכות צבאית נוספת ונכונותו לבצע קיצוצים הכרחיים בתקציב הביטחון משקפים את רוח האיפוק וההסתכלות פנימה של אמריקה שעייפה משתי מלחמות שניהלה בעשור האחרון, בעיראק ובאפגניסטאן. אמריקה איננה רואה עצמה עוד כשוטרת של העולם ומבקשת לעשות עכשיו סדר בביתה פנימה.

הדיון בסנאט, כמו גם המהלכים בנושאים הכלכליים בבית הנבחרים, הבהירו למי שעוד היה ספק, שהקיטוב הפוליטי ימשיך לשלוט בוושינגטון ושהיחסים בין שתי המפלגות עתידים להתנהל על סכינים, במקום על מי מנוחות. הראיה לכך היא ששני הצדדים, ובראשם היהודים המעורבים, איבדו פרופורציות במאבק על הייגל: הטענות על האנטישמיות מצדו היו נטולות בסיס וביזו את עצם המושג, כפי שהצהרות התמיכה בו מצד ארגוני שמאל (ג'יי סטריט ואחרים) נשענו פחות על הרקורד של הייגל עצמו ויותר על הרצון להביס את מתנגדיו מבית.

ישראל, לא בפעם הראשונה והפעם גם אולי לא באשמתה, ניצבת בתווך ונתפסת כמי שמשמשת כלי ניגוח של צד אחד, המפסיד, בצד השני שעתיד לנהל את אמריקה בארבע השנים הקרובות. אולי שר חוץ בעל-נס כמו יאיר לפיד יצליח לחלץ את ישראל ממושב הכבוד המסוכן שתפסה בשנים האחרונות על חודו של סלע המחלוקת באמריקה, ולהחזירה למקומה הראוי, הצנוע והבטוח הרבה יותר. אם יצליח, אולי יבקשו ממנו גם לשמש כמגשר מקומי בין ימין לשמאל, כפי שאמצעי התקשורת באמריקה מתארים אותו.