13:46
מי שהאל אוהב מת בגיל צעיר: האם האלים מנסים לרמוז לי משהו? כשל זמן-מרחב לא מוסבר הביא לכך שביום ראשון שעבר מלאו לי 50. פניתי לרשויות הממונות, אך ללא הועיל.
אנצל את המעמד כדי לנסות ולתאר את העולם הזר שממנו באתי. כדי להבין את הסיבות והגורמים לדרך שבה אנו נשלטים, כדאי להבין דבר או שניים על אותו מקום זר.
נולדתי למשפחה מהמעגל השלישי של המעמד השליט בבריטניה: כלומר ללא אדמות או הון, אך עם די כסף לשלוח את הילדים לבית ספר פרטי. בית הספר היסודי בו למדתי מגיל 8 היה מקום דתי נוקשה, שמורשת התקופה הוויקטוריאנית עדיין הכתיבה בו את הטון. התלמידים חיו בפנימייה בבית הספר וראו את ההורים אחת לכמה שבועות. סגל ההוראה פנה לתלמידים רק בשמות משפחה והלקה במקל לצורך ענישה על התנהגות בלתי הולמת. המשמעת היתה נוקשה, תמיכה נפשית כמעט ולא היתה קיימת. אבל המקום גם היה מבודד באופן מוזר.
כמה עשורים קודם לכן, תפקידם של בתי ספר כאלה היה ברור: הם שברו את הקשר של הילד למשפחתו ורתמו אותו מחדש לשורות מוסדות הממלכה – גיוס לשירות הקולוניאלי, לממשלה או לכוחות המזוינים - כמנגנון שבאמצעותו המעמד השלט הקרין את כוחו. מדי שנה יצאו משער בית הספר גדודי קמיקזים, בדמות גברים צעירים וחדורי מסירות פנאטית למעמדם ותרבותם.
המלך ג'ופרי ממשחקי הכס. "באים מתרבות אחרת, מעולם אחר, שאינו מודע למעשיו".
עד שהייתי בן שמונה, גורלם של מוסדות אלה היה קריסה (במקרה של השירות הקולוניאלי), לעבור לידיים אחרות (הממשלה), או לחדול מתפקידם כגורם משפיע בשימור מוקדי השלטון (הכוחות המזוינים). עם הזמן, בתי ספר כאלה המשיכו לשבור קשרים ביעילות, אך לא כוננו זיקות חדשות בהצלחה.
אולם המבנים והתפישות של העולם הישן נשתמרו. כומר בית הספר נהג לפתוח בתפילה "אהללה נא אנשי חסד" (בן סירא, מד). רוב השמות היו של כובשים קולוניאליים או גיבורי מלחמות טריטוריאליות. אחדים, כמו דאגלאס הייג והרברט קיצ'נר נחשבו כבר אז לפושעי מלחמה. מעונות בית הספר נקראו על שמם של אותן דמויות מופת. שיעורי ההיסטוריה חגו סביב נושאים כמו גורדון מחרטום, סטנלי וליבינגסטון והחור השחור מכלכותה. בגיאוגרפיה, רוב שטח הגלובוס עדיין היה צבוע אדום לסימון הקולוניות הבריטיות.
הפנימייה השנייה שלי היתה מקום אדיב וליברלי יותר, אך נותרנו מבודדים משאר החברה כמו הנזירים השתקנים מהמסדר הקרטוזיאני. במגעים הבודדים שלנו עם העולם האמיתי, לא יכולנו להבין בו דבר. לא היה שום קשר בין הניסיון וההשכלה שרכשנו לבין המציאות. התוצאה היתה דיסוננס קוגניטיבי: מצב של מבוכה רבה, שבני אדם יעשו כמעט הכל כדי לברוח ממנו. היו שתי דרכים עיקריות לעשות זאת – הדרך הכואבת היתה לפקפק בכל מה שהחשבנו לאמת. התהליך הזה לקח לי שנים: למעשה, הוא עדיין לא הסתיים. בהתחלה הוא היה עוכר שלווה ופגע בתפישת העצמי שהתגבשה אצלי.
הדרך האחרת, שאימצו הרפובליקאים בתקופת ממשל בוש, היא ליצור מציאות משל עצמך. אם העולם אינו תואם את השקפותיך, או שתעבה את תפיסת עולמך בסלקטיביות והכחשה, או (אם יש לך מספיק כוח) – תכפיף את העולם לאופן בו הוא משתקף בעיניך. חלק ניכר מהמאמץ שמשקיעים עורכים וכותבי טורים שמרנים, וכן פוליטיקאים והיסטוריונים אחדים, מוקדש לתכלית זו.
ב"יסודות השלטון הטוטליטרי ומקורותיו" מסבירה חנה ארנדט כי האצילים בצרפת שלפני המהפכה "לא ראו עצמם כמייצגים של האומה, אלא כמעמד שלטוני נפרד הקרוב יותר לבני האצולה בחברות אחרות, מאשר לבני עמם". בשנה שעברה כתב הרפובליקאי לשעבר מייק לופגרן דברים ברוח דומה על המעמדות השולטים בארצות הברית: "לאליטות העשירות במדינה יש הרבה יותר במשותף עם דומיהם בלונדון, בפאריס ובטוקיו מאשר עם שאר האזרחים האמריקאים... העשירים מנתקים עצמם מחיי החברה ומכל דאגה לטובת המדינה שאינה קשורה לפוטנציאל צבירת ההון הגלום בה. שלטון העשירים שלנו מזכיר את הקולוניאליזם הבריטי בהודו: הוא נוכח במקום ושולט בו, אבל נותר בחזקת נטע זר".
הפרישה מסדר היום הציבורי ומהנורמות של כלל החברה מאפיינת כל אליטה מבוססת. בני המעמד הגבוה בבריטניה, שזכו לחינוך נפרד, גדלים באמונה שיש להצדיק סיפורי מעשיות. הם חיים בעולם סגור, שממנו הם חופשיים להפעיל כוח מבלי להבין או לתת דעתם להשלכות. הניתוק מההוויה החברתית והחיים במדינה לא סותר את הרצון לשלוט בה. לאמיתו של דבר, נדמה ששאיפה זו מלווה בתחושת זכות חזקה.
אז אם תהיתם כיצד קורה שחלוקת המשאבים על ידי הממשלה הנוכחית עוברת בחפץ לב מהעני אל העשיר; איך הספסל הקדמי בבית הנבחרים יכול להתגלגל מצחוק שעה שהוא פוגע במחייתה של האוכלוסייה הענייה במדינה; מדוע כוחות צבא ממשיכים להישלח למלחמות פוסט-קולוניאליסטיות חסרות תכלית - כאן, תמצאו לדעתי תשובה חלקית. רבים מהאנשים שמושלים בנו לא באמת שייכים לכאן. הם באים מתרבות אחרת, מעולם אחר, שאינו מודע למעשיו. בדיוק כפי שהוא אינו יודע דבר על מי שסובל מהם.
תרגום: יותם מורציאנו
הוספת תגובה
-
- 34minus
- 101plus
-
- 3minus
- 22plus
-
- 9minus
- 16plus
-
- 13minus
- 69plus
-
- 0minus
- 2plus
- 67minus
- 34plus
-
- 3minus
- 14plus
-
- 0minus
- 22plus
-
- 11minus
- 21plus
-
- 0minus
- 13plus
-
- 0minus
- 0plus
הצעות מיוחדות
© כל הזכויות שמורות להוצאת עיתון הארץ בע"מ
