בחודש שעבר התקדם העולם צעד נוסף לכיוון הכניעה לסכנה קיומית. שוב. ראש ממשלת בריטניה, דיוויד קמרון, אמר אחרי השתלטות האיסלאמיסטים על מתקן הגז באלג'יריה כי "אנחנו עומדים בפני סכנת טרור קיומית מצד קיצונים, המצויים במקומות שונים בעולם ורוצים להסב את הנזק הגדול ביותר לדרך החיים ולאינטרסים שלנו". מאחר שקמרון לא הרבה בפרטים, לא ברור אם התייחס לאל-קאעדה, הארגון שהוקם על ידי אוסמה בן לאדן, לארגונים דמויי אל-קאעדה שפועלים בסהרה, "צאצאים" של אל-קאעדה ברחבי העולם או אולי לאידאולוגיה של אל-קאעדה. ואולם, הכוונה הכללית של דבריו היתה ברורה: אם חשבתם שסכנת אל-קאעדה נעלמה, טעיתם. היא קיימת ותמשיך להתקיים עשרות שנים ולסכן את יסודות החברה שלנו.

דיבורים מתלהמים כאלה היו מוכרים בעבר. שמענו את רובם מיד אחרי הפיגועים של 11 בספטמבר 2001 ובחודשים שלפני הפלישה לעיראק ב-2003. אך ככל שחלף הזמן, הדיבורים על סכנה ממשמשת ובאה מצד האיסלאם הקיצוני נעשו נדירים יותר ויותר. הציבור למד, כמובן, להתנהג בחשדנות כלפי הצהרות שמבקשות לעורר פחדים, אך נשמעות לעתים משוללות היגיון ובסיס. כולנו למדנו די והותר על הקיצוניות האיסלאמית העכשווית וביכולתנו לקרוא תיגר על טענות טיפשיות. המנהיגים יודעים כי כל הגזמה, ובעיקר באשר לאופיה "הכלל-עולמי" של סכנה ששירותי הביטחון מתארים יותר ויותר כמקומית, פשוט משחקת לידי האויב. לכן, דברי קמרון מהחודש שעבר לא היו צפויים. כמו הדיבורים המתלהמים של אל-קאעדה, שנאמרו בעקבות השינויים שחולל האביב הערבי, הם נשמעו מיושנים ובמקרה הגרוע יותר, הוכיחו בורות מרצון ונוסטלגיה לזמנים פשוטים יותר שבהם יכלו מנהיגים להבטיח "נחישות של ברזל" נגד סכנה כלשהי, בלי לעורר ספקנות נרחבת.

עם זאת, דברי קמרון עוררו דיון חדש על שתי שאלות ישנות מאוד, ששתיהן עדיין חשובות ודחופות: מה הוא אל-קאעדה? והאם הוא יותר או פחות מסוכן מאשר בעבר? התשובה על השאלה הראשונה היא, לשם שינוי, פשוטה יחסית. הקיצוניות האיסלאמית קיימת זמן רב מלפני הקמת הארגון ב-1988. מאז ימי הנביא מוחמד היו בעולם המוסלמי גלים של התחזקות הדת. הם התעוררו לעתים קרובות כתגובה לאתגרים חיצוניים - פוליטיים, חברתיים, תרבותיים וצבאיים. תגובות קיצוניות עורר גם הקולוניאליזם האירופי של המאה ה-19 מאפגניסטאן ועד אלג'יריה, ממרוקו ועד מלזיה ומעבר להן. קץ הקולוניאליזם לא הקטין את דחיפות האתגר הזה או את השחיתות, האכזריות וחוסר היעילות של משטרים מקומיים רבים. בסוף שנות ה-80 ובתחילת שנות ה-90 של המאה הקודמת הופיעו בעולם המוסלמי עשרות תנועות קיצוניות ואלימות, שהיו בחלקן תוצר של התעניינות חדשה ומסיבית באיסלאמיות, ונלחמו בממשלות המקומיות בשם הדת.

אל-קאעדה הוקם בפקיסטאן לקראת סוף המלחמה שהתחוללה באפגניסטאן נגד הסובייטים, כדי לתאם את מאמציהן של התנועות האלה. הארגון האמין כי פגיעה באויב גלובלי מקובל - ארה"ב - תביא בטווח הקצר להשמדת המשטרים הכופרים והצבועים ברחבי העולם המוסלמי, ועם הזמן, ליצירת שלטון דתי אוטופי.

בכל הקשור לשאלה השניה, נקודת השיא במאבק שמנהל אל-קאעדה הושגה ב-2004 או 2005, ולאחר מכן החל גל הקיצוניות לסגת. מאז, ספג הארגון מכה אחרי מכה. בן לאדן לא היה היחיד שנהרג או הוצא מכלל פעולה, כי אם גם כמעט כל הדרג הבכיר והבינוני של הארגון. איימן א-זוואהירי, המנהיג הנוכחי של הגרעין הקשה בארגון הוא אולי מנהל מסור ומנוסה, אך חסרה לו הכריזמה של בן לאדן. לסייף אל-עדל, המנהיג הוותיק היחיד שנותר בחיים, אין את שעור הקומה הנחוץ וחוץ מזה הוא עצור באיראן. מפקדים בכירים כמו הלובי המוכשר עטיה עבד אל-רחמאן, ששמו מוכר רק למומחים, נעלמו. בכירים בשירותי הביטחון הבריטיים אומרים כי "אל קאעדה מרכז" הפך לגוף חלול, בעיקר בשל הסיכולים הממוקדים השנויים במחלוקת שביצעה ארה"ב באמצעות מל"טים בשנים האחרונות. גם תשתית הארגון היא כיום מינימלית, בהשוואה לעשרות המחנות הגדולים שפעלו באפגניסטאן ערב פיגועי 11 בספטמבר. כבר ב-2008 נאלצו מדריכים באותם בסיסים לומר לטירונים שבאו מאירופה כי המתקנים שלהם אינם דומים לאלה שראו בסרטי הגיוס.

שום דבר לא השתפר מאז. מספר המתנדבים קטן מתמיד. חברים צעירים מתקדמים בסולם ההיררכי, אך הקידום הזה מתבצע מתוך ברירת מחדל ולא בגלל כישורים. אל-קאעדה ניזוק באותה מידה מהעובדה שנדחה בשתי המדינות - פקיסטאן ואפגניסטאן - בזו אחר זו. כמעט כל ניסיון שלו לזכות בתמיכה עממית אמיתית נכשל. כך בעיראק, בסעודיה ובכל מקום אחר. מסקרים עולה כי התמיכה בבן לאדן הגיעה לשיא באמצע העשור שעבר ולאחר מכן צנחה. מהתכתובות של בן לאדן שנמצאו באחוזתו באבוטובאד עולה שהוא אפילו הוא התחיל לחשוב על הקמתו מחדש של הארגון.

שני הפיגועים הגדולים ביותר של השנים האחרונות - הפיגוע במתחם הגז באלג'יריה והפיגוע במומבאי- בוצעו על ידי ארגונים שהקשר שלהם להנהגה הבכירה של אל-קאעדה היה רופף ביותר או לגמרי לא קיים. עובדה זו מוכיחה כי שארית אל-קאעדה היא כיום, במקרה הטוב, רק שחקן אחד מני רבים. התוצאה היא שהכוח הצנטריפטלי (השואף אל המרכז) שהיה פעם באל-קאעדה אינו קיים יותר, וחזרנו למצב שהיה קיים בימים טרום הקמת הארגון, מצב שבו ארגונים מקומיים רבים פועלים בזירות מקומיות והתיאום המרכזי ביניהם זניח. לכל אלה יש להוסיף את השלכות האביב הערבי בסאהל, בסוריה ומקומות אחרים, אך אף על פי כן, השימוש האוטומטי בשם אל-קאעדה, שנעשה לעתים כה קרובות בעבר, אינו מבטא את הקיצוניות האיסלאמית הנוכחית ואת אופיה הכאוטי והמפוצל. זה משהו ששירותי הביטחון של קמרון ודאי אמרו לו.

כמובן שהסכנה עדיין קיימת, אך סביר להניח שלא יהיו יותר פיגועים גדולים שמתקרבים ל'סכנה קיומית". כדי לבצע פיגוע כזה יהיה צורך במעורבות של מטוס נוסעים אחד לפחות ובעיר אירופית או אמריקאית חשובה אחת לפחות. אם המודיעין הבריטי לא גילה אפילו סכנה אחת למשחקים האולימפיים בלונדון, על אף שהיה לו צוות שהקדיש חודשים לבדיקה ולבדיקה מחודשת של כל רמז ורמז, ואם עמיתיהם האמריקאים אמרו בביטחון שלא היתה סכנה מיידית במסע הבחירות לנשיאות, אפשר להניח בשקט שכרגע, אין הרבה סיכויים להפצצת לונדון או ניו יורק.

יתרה מכך, רק בשש השנים הראשונות של העשור הקודם התקרבה האלימות לאינטרסים של המערב - בתחילה באינדונזיה, במרוקו, בסעודיה ובטורקיה ולאחר מכן במדריד ובלונדון. אך מאז, השתנתה הדינמיקה והיא חושפת את חולשת ההנהגה הבכירה של אל-קאעדה. אין דינה של התקפה על בית זיקוק בדרום אלג'יריה כדינה של התקפה על הפנטגון. הסיבה לכך היא, בחלקה, שיפור אדיר באמצעי הביטחון, ושירותי מודיעין מיומנים שמשתפים פעולה ביעילות רבה יותר. ניסיונות שנעשו מפעם לפעם להפיל מטוסים סוכלו, לפעמים ברגע האחרון, ומאות "עושי צרות פוטנציאליים" נתפסו זמן רב לפני שהתחילו לחשוב על ביצוע פיגועים.

אז האם הקיצוניות האיסלאמית תעבור מהעולם? כמובן שלא. תופעה בעלת שורשים ישנים ומורכבים כאלה תתפתח ולא תיעלם. החשש המרכזי כיום הוא מדור חדש של קיצונים ותיקים, שחוזרים משדות הקרב בסאהל כדי לחולל הרס בארה"ב או יותר נכון, באירופה. האם יקום אל-קאעדה נוסף שיהיה מסוכן יותר מקודמו? אין לדעת. מטרת הטרור היא ליצור פחד ולהטיל אימה. מהעובדה שאנחנו מפחדים פחות מאשר בשנים 2005-2004 עולה שיש שתי אפשרויות: האחת היא שכולנו טועים, בורים או אין לנו מידע נכון ועלינו לחשוש הרבה יותר ממה שאנחנו חוששים כעת, והשנייה היא שהאינסטינקטים שלנו נכונים והאחראים לאלימות רחוקים מלהוות סכנה קיומית.