18:36
לפני ארבע שנים עמדו דמעות בעיני; הבוקר נותרו העיניים יבשות. מהמשפט הראשון בנאומו של ברק אובמה היה ברור: זה לא הולך להיות הנאום ההוא. לא עוד "כן, אנחנו יכולים", לכל היותר: "כן, נשתדל". משהו כבה באיש ועוד יותר מכך בציפיות ממנו. זה לא רק שערו שהאפיר, אלו גם התקוות שנגוזו בחלקן לפחות. ארבע שנים אחרי, כולם מפוכחים ומציאותיים יותר, הציפיות הונמכו והרטט של נובמבר 2008 לא חזר עוד. גם אלפי החוגגים במטה שבשיקאגו, חלקם היו שם גם לפני ארבע שנים, נופפו בדגלוניהם במכאניות מה. זה לא הייתה אותה האווירה, זו לא אותה הרוח. שיקאגו 2012 לא דמתה לשיקאגו 2008.
ובכל זאת היה מרגש הבוקר. דיוקן המנצחים אל מול דיוקן המפסידים סיפק את הריגוש האמיתי. הסיפור הזה עדיין מסעיר, למרות שהוא מתרחש בפעם השנייה ברציפות, למרות ארבעת השנים הטובות פחות מהצפוי. בשיקאגו חגגה אמריקה החדשה, שחורים, היספאנים ולבנים חוגגים יחדיו; בבוסטון חגגה אמריקה הישנה, אחידה ושמרנית להחריד. בוסטון הייתה כל-לבנה, שיקאגו הייתה מגוונת, צבעונית, מרתקת הרבה יותר. שוב הוכח שרק באמריקה. רק באמריקה יכולה קואליציה של מיעוטים להגיע הרחק כל כך. תחשבו על אירופה, תחשבו על ישראל. המיעוטים לשלטון? נציגם לראשות הפירמידה השלטונית? הצחקתם. גם מעורבותם של צעירים רבים כל כך במשחק הפוליטי צריכה להגיר ריר של קינאה מפי הישראלים – וצעירי אמריקה אמרו את דברם באורח נחרץ עוד יותר מהמבוגרים מהם. הם אמרו כן לאובמה בשיעורים מדהימים והוכיחו שלפחות באמריקה הנוער (בדרכו) לשלטון.
הנשיא הנבחר, אמש. הרטט של נובמבר 2008 לא חזר עוד.
צילום: אי-אף-פי
רוב העולם רצה בבחירה הזאת ורוב קטן של אמריקאים אמר זאת אתמול בקלפי. זהו שוב אות כבוד לאמריקה, שבדרך כלל אנחנו אוהבים לשנוא אותה או למצער, ללגלג עליה. אלו לא רק הנימוסים וההליכות של התרבות הפוליטית הרהוטה בעולם, עם נאום המפסיד ונאום המנצח, שניהם מעוררי כבוד. בסופו של יום, אמריקה ידעה להבחין בין טוב לרע, בין ימין לשמאל (במונחים אמריקאים, כמובן), בין שמרנות חשוכה לליברליזם נאור, בין "בעד חיים" ל"בעד בחירה" - ובחרה באובמה. אמריקה בחרה נכון, אם יותר לומר. אמריקה ניצלה מחשיכה גדולה שאמרו להפיל עליה אנשי מסיבות התה למיניהן, השמרנים, הימניים, הנוצרים ו"אוהדי ישראל" כביכול. שלדון אדלסון הימר הפעם לא נכון, השבח לאל - אובמה כמובן גם טוב יותר לישראל ממיט רומני, שהיה עלול להמיט אסון על ראשה, בדמות תמיכה עיוורת בשיגיונותיה, כמו שאדלסון ודומיו היו רוצים.
זה לא שחר של יום חדש, אבל זאת פתיחתה של תקופה חדשה, העידן של אובמה השני. אובמה 2 חייב להיות שונה מאובמה 1, בענייני פנים ובעיקר בענייני חוץ. העולם מחכה בעיניים כלות לאובמה 2, שרק יהיה שונה מאובמה 1. המזרח התיכון הוא גדול מאוכזבי אובמה ובאזור המדמם הזה מייחלים לאומבה השני אולי יותר מבכל מקום אחר בעולם. האם יכול אדם להשתנות כך בן-לילה, בן-בחירות? אולי. ואולי לא. החודשים הקרובים יוכיחו זאת. בינתיים מותר בהחלט להיאחז בהבטחת אובמה עצמו: "הטוב ביותר עדיין לפנינו". זו הבטחתו הגדולה ביותר והיא עדיין מציתה ולו לרגע את הדימיון.
ובינתיים, בירושלים: מותר להניח שאגלי זיעה בצבצו הבוקר על מצחו של בנימין נתניהו, הרפובליקאי של ישראל, ועננת דאגה כיסתה את האופק שלו. הסוד היה גלוי לגמרי: נתניהו בחר רומני. עכשיו הוא מודאג, חייב להיות מודאג מאוד מההימור הכושל והמסוכן שלו. ולו רק בגלל זאת, היה זה בוקר משמח מאד, הבוקר בו נבחר ברק אובמה לכהונה שנייה והתקווה בעולם הפציעה בשנית, אם גם פחות.
הוספת תגובה
- 2minus
- 11plus
הצעות מיוחדות
© כל הזכויות שמורות להוצאת עיתון הארץ בע"מ
