18:34
בנובמבר 2008, שיאה של ה"אובמניה" בארה"ב ובעולם, היה מי שטען כי בחירתו של הנשיא האפריקאי-אמריקאי הראשון בתולדות ארה"ב מסמנת את פתיחת המאה ה-21. המשוכנעים בתזה זו יכלו אתמול לטעון כי בחירתו המחודשת מאששת את השקפתם: אובמה רחוק מלהיות "תאונה של ההיסטוריה". הוא הוכיח שאינו מושלם, ואינו חף מקלקולים; פרס נובל, שהוענק לו עוד בטרם חימם את כסאו בבית הלבן, היה בדיחה גרועה; אבל הנה באה הכהונה השנייה שלו, וזו תביא עמה את התיקון המיוחל.
"העולם" ברובו המכריע נשם אתמול לרווחה. מסקר של מכון Pew, שבוצע בקרב 20 מדינות נבחרות, עולה שרוב הציבור רצה להשאיר את אובמה בבית הלבן. סקר גאלופ הראה שאזרחיהן של 31 מ-32 מדינות נסקרות העדיפו את הנשיא המכהן על פני יריבו (ברוב עצום של 81%-19%). תמונה דומה נחשפה בסקר של הבי-בי-סי: ב-20 מ-21 מדינות נבחרות מעדיפים את אובמה (50%-21%).
אובמה חוזר לבית הלבן עם אשתו וילדיו:
הגלובוס, כך מתברר, צבוע בכחול-דמוקרטי. יש עליו רק שני כתמי אדום-רפובליקאי. האחד בישראל. השני... בפקיסטאן. שני כתמים בים כחול. כחול בוהק, יותר או פחות, שמשתרע מגרמניה ודנמרק, פינלנד ואירלנד, ועד לברזיל וקנדה, קולומביה ואינדונזיה, קמרון וניגריה. במקרים מסוימים, הכחול כה עז, עד כי הופך הוא את "מנהיג העולם החופשי" לפופולרי יותר ממנהיגי המדינה הנסקרת. בגרמניה, למשל, הוא זוכה ב-87 אחוזי תמיכה (לעומת 77% לקנצלרית מרקל), בצרפת ב-86% (לעומת 43% לנשיא הולנד), בבריטניה ב-80% (37% לדיויד קמרון), ובספרד 61% (30% למריאנו רחוי).
בעולם מבקשים לשכוח את עידן ג'ורג' בוש, שחילק את המפה הגלובלית לטובים ורעים, "מי שאתנו" ו"מי שנגדנו"; את העימותים הקשים סביב המלחמה בטרור, את החתירה תחת עקרונות המולטילטרליזם, הזלזול באו"ם ובמוסדות הבינלאומיים, הניסיון לפצל את אירופה על רקע מלחמת עיראק, ואת המחלוקות סביב המאבק בהתחממות הגלובלית.
כשהעולם האזין למיט רומני, הוא שמע את קולו של רונלד רייגן, וכן, גם את זה של ג'ורג' וו. בוש. כך, כשהבטיח רומני להשיב את עטרת המעצמה האמריקאית ליושנה; כך כשהפך את רוסיה ל"שטן גדול", ואת סין לציר של רשע; כך, בעיקר, כשהגדיר את האו"ם "כישלון יוצא דופן", וכשנתן להבין שאת בעיות העולם המוסלמי הוא מתכוון לפתור בהפעלת כוח.
העולם שמע, הפנים, וביקש: עוד ארבע שנים לאובמה. אלא שהוא עשה זאת עם הסתייגויות. בטרם נבחר בשנית, הניף העולם לאובמה כרטיס צהוב: סקר Pew גילה כי התמיכה במדיניות הבינלאומית שלו פחתה מאז 2009 ב-15% באירופה, ב-19% בעולם המוסלמי, ב-18% ברוסיה וב-30% בסין. המשיח של 2008 התגלה כפוליטיקאי בשר ודם. "יס ווי קן"? לא תמיד, מתברר: האירופאים גילו שהוא לא סופר אותם, ולא תמיד מתיישר על פי האג'נדה שלהם; האפריקאים גילו שהוא אינו נשיא היבשת שלהם, ושכף רגלו דרכה בה פעם אחת בלבד; הפקיסטאנים מצאו מולם רמבו נחוש שעסוק בשיגור מל"טים ובסיכולים ממוקדים; ואילו מבחינת הפלסטינים, אובמה - לא פחות מרומני - התמודד על ראשות ממשלת ישראל ולא על הנהגת העולם החופשי.
בעולם רוצים ארה"ב חזקה. רוצים שהיא תשתלט על המשבר הכלכלי, רוצים שתילחם בטרור, ושתקדם את זכויות האדם. אבל לא רוצים שתפעל לבדה, לא רוצים שתעקוף את המערכת הבינלאומית, ולא רוצים שתזנח את הסוגיה הפלסטינית.
ההתפכחות העולמית מאובמה מתבססת על תחומי מדיניות שבהם הוא נתפס כמי שאימץ את האג'נדה הרפובליקאית, כמי שעטה על פניו את "מסיכת בוש". רק 5 מ-21 המדינות הנסקרות ב-PEW סבורות שהוא "נהג בהגינות ביחס לסכסוך הישראלי-פלסטיני". אמינותו בעניין זה פחתה בכ-30%.
אם יש כישלון בתחום מדיניות החוץ שעליו חוזרים הפרשנים שוב ושוב ביחס לקדנציה הראשונה של אובמה, הרי שזה הסכסוך המזרח-תיכוני; אם יש נושא שהעיניים נותרו נשואות אליו בתקווה אדירה - הריהו תהליך השלום הישראלי-פלסטיני. מבחינת העולם ניצחונו לא יהיה מושלם אם תהליך זה לא יקודם. רק אז אפשר יהיה לטעון שהמאה ה-21 אכן נפתחה.
הוספת תגובה
- 2minus
- 2plus
הצעות מיוחדות
© כל הזכויות שמורות להוצאת עיתון הארץ בע"מ
