"אללה מתנקם באויבינו שתקפו את המוסלמים. הוא עושה זאת באמצעות פגעי טבע. זהו גם מסר לאחינו המוסלמים, לשוב אל הדרך הנכונה", הסביר ד"ר חאלד סעיד. "המוסלמים הם שוחרי טוב, לכל בני האדם, אבל התקפותיה של אמריקה עלינו גורמות לנו לשמוח על הפגיעה בה".

סעיד איננו טרוריסט, הוא משתייך לזרם הסלפי הפוליטי והוא דוברה של "החזית הסלפית" המצרית, שעכשיו יש לה כבר שתי מפלגות: אל-נור, שזכתה ב-83 מושבים בפרלמנט, ואל-שעב, שהוקמה בשבוע שעבר ומתכוונת להתמודד בבחירות לפרלמנט. דבריו של סעיד נאמרו בזמן רע מאוד מבחינת הנשיא מוחמד מורסי. בדיוק לפני ביקורו בארה"ב, שיתקיים אחרי הבחירות שם, וכשמצרים מנהלת מו"מ אינטנסיבי עם קרן המטבע הבינלאומית על הלוואה בסך 5.5 מיליארד דולר.

מורסי, שמיהר לשלוח לאובמה את תנחומיו על האסון שחוללה הסופה סנדי, עדיין לא גינה את התבטאויותיו של סעיד. בזהירות רבה, אולי רבה מדי, הוא מהלך בין הזרמים הסלפים-הפוליטיים והסלפים-הג'יהאדיסטים, ובין שני אלה לבין האופוזיציה החילונית, שנאבקת לניסוח חוקה חדשה.

אלה בוודאי אינם מאפיינים של "דיקטטורה מזעזעת" כלשונו של עמוס גלעד. מורסי ותנועת האחים המוסלמים רואים בסלפים יריב פוליטי קשה הן במישור האידיאולוגי-דתי והן במישור הפוליטי. אבל כאשר כוחות הביטחון המצריים עוצרים פעילי טרור סלפים, וכאשר מדי יום נחשפות עוד ועוד חוליות ומחסני תחמושת, נזקק מורסי להנהון של הסכמה מצד הסלפים הפוליטיים, כדי לפעול נגד הסלפים הג'יהאדיסטים. שני זרמים אלה אינם זהים, למרות הנטייה לשים את כל הזרמים האיסלאמיסטים באריזה אחת.

ככלל, נחלקות התנועות הסלפיות לשלושה זרמים: הזרם הפוליטי, הזרם הג'יהאדיסטי, והזרם ה"טהור", זה שמתנגד להשתתפות במערכות הפוליטיות ולהפעלת אלימות נגד המשטר המקומי או מטרות זרות. כל אחד מן הזרמים הללו מתחלק אף הוא לתנועות משנה, לארגונים קטנים, חלקם בגודל של עשרות אנשים, על פי טיב הפרשנות שכל תנועה מאמצת לעצמה.

לסלפים ולאחים המוסלמים יש אינטרס משותף לבלום את הסלפים-הג'יהאדיסטים שמאיימים גם על הסלפים הפוליטיים, שכן הם רואים בהם סוטים מדרך הישר בשל הצטרפותם לפוליטיקה. אבל שיתוף הפעולה הזה מתפוגג כאשר מגיעות לדיון שאלות עקרוניות כמו מקומה של ההלכה בחוקה החדשה שהולכת ומתנסחת.

חוקתה הישנה של מצרים איננה מדירה את השריעה, וגם רוב הליברלים אינם מתנגדים להמשך הנוסח הקיים ולפיו "עקרונות השריעה הם המקור הראשי לחקיקה". ניסוח זה משאיר מרחב גדול מאוד לפרשנות ומעניק לבית הנבחרים מעמד עליון, שמחייב אותו אמנם להתייעץ עם חכמי אל-אזהר בענייני דת, אבל מכיוון שאל-אזהר היה (ועדיין) תלוי במשטר וראש המוסד ממונה על ידי הנשיא, הוא נהג לכוף את רצונו בפני רצון הנשיא.

הסלפים הפוליטיים דורשים שינוי בנוסח החוקה, באופן שיקבע ש"פסיקות ההלכה יהיו המקור הראשי לחקיקה". ההבדל הוא עצום, שכן במקרה הטוב, כל חקיקה תצטרך לעבור תהליך בירור דתי, שיקבע אם היא מתיישבת עם הלכות פסוקות, ובמקרה הרע, תינתן עדיפות לפסיקות ההלכה על פני החקיקה האזרחית. הסלפים דורשים גם, שבכל סעיף הנוגע למעמד האישי ולזכויות הפרט תיתוסף הקביעה הבאה: "הכל בהתאם לפסקי ההלכה". לטענתם, נוסח טיוטת החוקה המוצע נוטה לטובת הזרמים החילוניים ופוגע במעמדה של מצרים כמדינת הלכה.

המאבק בין הזרמים התלהט בשבוע שעבר, עד שכמה תנועות סלפיות קיצוניות (לא כולל הג'יהאדיסטים) קבעו, שאם המשטר לא יאמץ את התיקונים שהן דורשות יראו בו משטר כופר שדמו מותר. מנגד נוקטים הסלפים המתונים באמצעי שכנוע פוליטי, לפיו "אם תיושם השריעה על פסיקותיה אפשר יהיה לקבוע בחוק, שאסור להטיל אשמת כפירה בנשיא ובמשטר" - כפי שמציע חאמד משעל, אחד מדוברי החזית הסלפית. זוהי לכאורה הצעה נדיבה, אבל היא טומנת בחובה איום ותזכורת. אם לא יאמץ מורסי את התביעה הסלפית מעמדו יהיה דומה למעמדו של אנואר סאדאת, שנרצח על ידי סלפי ג'יהאדי בנימוק שהיה כופר שראוי לחסלו.

האחים המוסלמים, שהיו נושאי הדגל של יישום ההלכה במדינה, מגלים עכשיו שהמאבק על מעמד השריעה בחוקה עלול לפגוע ביכולתם ליישם את ניצחונם הפוליטי. במיוחד כאשר עליהם לרצות גם את הקופטים שחולמים על ביטול סעיף השריעה כמקור החקיקה. הדילמה הזאת הניבה נוסחה פתלתלה שמנסה, כנראה ללא הצלחה, לגשר בין שתי התפישות. הניסוח המוצע מרחיב את המונח "עקרונות השריעה", וקובע שהם "כוללים את יסודותיה המשפטיים והמקוריים, כפי שהם נתפשים בעיני האסכולות של האיסלאם הסוני". כך מקווים האחים גם להעצים את מעמדה של השריעה כמקור לחקיקה ולאורח חיים, וגם להותיר מרחב ראוי לפרשנות.

כמו בכל ניסוח משפטי, השאלה החשובה תהיה מי יפרש את העקרונות הללו ולמי יפנו מורסי והנהגת הפרלמנט החדש כדי לקבל עצה דתית. על כך מתנהל עכשיו המאבק הפוליטי הסוער, שילווה בהפגנות ואולי אף יפנה לאלימות.

בינתיים נראה שהמחלוקת הפוליטית איננה מעניינת את הסלפים הג'יהאדיסטים, אשר רואים בכל פשרה כפירה בעקרונות, וחוליותיהם כבר מטילות אימה בכפרים ועיירות ברחבי מצרים. האופן שבו תוכרע מחלוקת מרכזית זאת תקבע גם את גבולות יכולתו של מורסי לנהל את מדיניות החוץ שלו לא רק אל מול ישראל, אלא גם כלפי ארה"ב ומדינות האיסלאם האחרות, כמו סעודיה, החרדה מפני השתלטות ההשפעה הסלפיסטית על מצרים וממנה גם אליה.