בעיירה אל-באב, השוכנת במרחק 35 ק"מ צפונית-מזרחית לחלב, שולט הצבא הסורי החופשי, וזו כנראה לא בשורה טובה לאזרחיה. בסוף החודש שעבר החליטו 80 מתנדבים מקרב אזרחי העיירה להקים "משטרת מוסר", שמטרתה לטפל במעשי השוד, ההרס והאונס שמבצעים כוחות המורדים בעיירה.

יוזמי הכוח החדש נאלצו לנהל משא ומתן עם מפקדי הגדודים השונים השולטים בעיירה, שכן כל גדוד מתנהל באופן עצמאי וכל מפקד גדוד משתייך לזרם פוליטי או דתי אחר. יוזמי המשטרה הציעו שכל גדוד יספק קבוצה קטנה של מתנדבים שילבשו בגדים אזרחיים, כך שלא יקושרו עם גדוד ספציפי או עם זרם כלשהו, וייראו כמי שפועלים בשם כל הגדודים הלוחמים למען כל אזרחי העיירה.

שיטת הפעולה פשוטה: כאשר מתבררת זהותו של פושע הוא נקרא להופיע לפני בית המשפט המקומי, ואם הוא מסרב או נעלם, יוצאת המשטרה לחפש אחריו וגורלו נתון בידיה. לא כל הגדודים הסכימו להשתתף ביוזמה ועשרות המתנדבים נעים ברחובות העיירה רעולי פנים מחשש לנקמתם של "לוחמי החופש".

זו אינה היוזמה הראשונה מסוג זה שנוקטים אזרחים נגד לוחמי הצבא הסורי החופשי. בדמשק, בחלב ובחומס, פועלים אזרחים חמושים כמגיני שכונות, כדי למנוע מעשי ביזה או פגיעה פיסית באזרחים. קבוצות אלה גם מנסות להשליט סדר אזרחי, להעניש בעלי מאפיות שמנצלים את המצב ומפקיעים את מחירי הלחם, ללוות נשים ובנות בדרכן לבית הספר או לשוק, ולסלק סוחרי אדם שמגיעים כדי לפתות נשים לברוח למחנות פליטים שאחר כך מתברר שהם בתי זונות.

וכך, בעוד שבמערב מצטברים הנתונים על מספרי ההרוגים (כ- 45 אלף) והעקורים (כחצי מיליון), וכאשר הדיונים המייגעים בין האופוזיציה לבין מדינות המערב ומדינות ערב נסובים על הדרך היעילה והמהירה להביא לסיום המשבר בסוריה, בתוך המדינה רוחשים חיים במחתרת של מיליוני בני אדם, שאינם שותפים לתהליך קבלת ההחלטות. הם אינם לוחמים והם נאלצים להמתין בחרדה יומיומית עד שמישהו ינקוט צעד של ממש כדי שחייהם יוחזרו להם.

זוהי המתנה מורטת עצבים, משום שגם אחרי שהוקמה בחודש שעבר קואליציית תנועות המרי הסוריות, מתחבטות מדינות המערב כיצד לעבור לשלב הבא. איחוד תנועות המרי היה דרישה של ארצות הברית וגם תנאי יסודי להמשך התמיכה באופוזיציה, אולם כאשר נדרש המערב לספק נשק ותחמושת נראה כי רק צרפת מוכנה, בזהירות, לבחון ברצינות את הרעיון. וושינגטון חוששת, בצדק, שנשק אשר יישלח לסוריה עלול להגיע לידי ארגוני אופוזיציה איסלאמיסטים קיצוניים, כאלה שהיא עצמה עומדת להגדיר כארגוני טרור. כזה הוא למשל ארגון "חזית התמיכה" (ג'בהת אל-נוסרה), שמנהיגיו עטויי הזקן שחובשים בנדנות שחורות ומניפים דגלים שחורים, הצהירו כי בכוונתם להקים אמירות איסלאמית בסוריה. 

הם אינם משתפים פעולה עם צבא סוריה החופשי, יש להם גדודים משלהם שנושאים שמות מן המסורת האיסלאמית, והחשד הוא שהם סניף סורי של ארגון אל-קאעדה העיראקי. ביום רביעי, כאשר תגיע הילרי קלינטון למפגש המדינות הידידות לסוריה במרוקו, היא תכריז ככל הנראה על הארגון הזה כעל ארגון טרור, במקביל להכרתה המאוחרת של וושינגטון בקואליציית המרי הסורית כנציגה היחידה של סוריה.

הכרה או לא, הבעיה שמדירה שינה מעיניהן של מדינות המערב וישראל היא מאגרי הנשק הכימי של בשאר אל-אסד. ואולם, כאשר גדודי הצבא הסורי החופשי, כנופיות מזוינות וארגונים של אל-קאעדה מבשרים מדי יום על עוד הצלחה ועוד השתלטות על בסיסים של צבא סוריה, לא שאלת השימוש שאסד יעשה או לא יעשה בנשק היא האיום העיקרי. השאלה האסטרטגית עכשיו היא מי מבין הארגונים המזוינים, שאינם פועלים בתיאום, ישתלט ראשון על המאגרים הללו.

מחקר מרתק שערכה אליזבת או'באגי מהמכון למלחמה בארצות הברית מצביע על כך שהממשל האמריקאי אינו יכול להבחין בין מתונים לקיצוניים בקרב הארגונים הדתיים השונים שפועלים בסוריה. לפתע מתבהרת הסכנה האמיתית והיא איננה משטרו של אסד, שחייליו הורגים מדי יום עשרות בני אדם, אלא מי יבוא במקומו. לא טיבה של הדמוקרטיה הסורית, גם לא אופייה של המדינה הם שהטרידו עד כה את מדינות המערב אלא, כמו בעיראק, הנשק להשמדה המונית. 

כבר אין מדברים עוד על הקמת אזורי ביטחון בעבור האזרחים הנמלטים, וגם לא על מהלכים מדיניים להחלפת השלטון. הנשיא אובמה היה חד וברור כאשר אמר, שאם אסד יעשה שימוש בנשק כימי זו תהיה עילה להתערבות צבאית. כל עוד הוא הורג את אזרחיו במנות יומיות קצובות ימשיך המערב לצקצק בלשונו, אבל נשק כימי זה כבר עניין אחר. אולם מה אם הצבא הסורי החופשי או "חזית התמיכה" ייהפכו לבעלי הבית?