כמה סורים נהרגו השבוע? כמה פליטים סורים נוספו למחנות בירדן ובטורקיה? כמה נשים סוריות נאנסו בסוף השבוע? סוריה, כבר אפשר להודות, נהפכה לנטל תקשורתי. מלחמת האזרחים המתחוללת בה זה 21 חודשים חדלה לזעזע. ההתנהלות הדיפלומטית יגעה ומשעממת. הנתונים היומיים של מספר ההרוגים, הדיווחים על הניצחונות וההפסדים של כל צד, שפעם הופיעו בכותרות ראשיות, נדחקים אל העמודים הפנימיים. עכשיו יש עניין חדש לענות בו: המערכה הצבאית של צרפת במאלי, חטיפת אזרחים זרים במתקן הגז באלג'יריה והניסיון המגושם להצילם תפסו את מקומה של סוריה.

תרבות המלחמה בסוריה מחליפה את סיפורי הקרבות. זוהי תרבות מזוויעה, מורבידית, כזאת המספרת על מספר הקריקטורות (יותר מ-3,000) שצוירו בהשראת פרצופו של בשאר אל-אסד, על שיטות חדשות שפיתחו ילדים כדי ללקט עוד קצת נדבות מנהגים התקועים בפקקי התנועה הארוכים בכניסה לדמשק, ועל אלפי נשים שנאנסו על ידי חיילים סורים או חמושים הפועלים בכנופיות רחוב.

לסמלי המרי הללו אין שמות, הם כבר תופעות. כאשר אתר החדשות dp, שסיסמתו "יותר מחצי אמת", מתאר את הילדים הסורים המקבצים נדבות הוא מספר על הברכות החדשות שהילדים מעתירים על הנהגים בצמתים העמוסים. שאללה יביא אותך הביתה בשלום; שאללה יסתיר אותך מעיניו של הצלף; שאללה יסיט אותך מאזורי הלחימה. אזרחים שנתקעים בפקקים הביעו את זעמם על התופעה המכעיסה הזאת - בנוסף לעצבים המרוטים בגלל איבוד הזמן בפקקים הם נאלצים לשמוע את הסיפורים האיומים של הילדים. בסוף עוד נצטרך לשלם להם משכורת חודשית, הם מתלוננים, וטוענים שזאת צריכה להיות הבעיה של מחלקת הרווחה. היא צריכה לתת פתרון לילדים הללו.

מחלקת הרווחה? זאת כבר מזמן איננה מתפקדת. נוסעים מספרים, שמקבצי הנדבות החלו לדרוש תרומות משמעותיות יותר. אם בתחילת הקרבות הסתפקו הילדים בחמש לירות סוריות, עכשיו הם כבר יודעים לומר, שבגלל יוקר המחיה הם זקוקים לנדבה גדולה יותר, והם דורשים 25 לירות, ועוד. דיווחים אחרים מספרים על שיטות קיבוץ נדבות חדשות שאימצו הילדים, כמו גרירת האחות הקטנה אל הצומת, הצגת תמונות של הוריהם ההרוגים, או עיוות איבריהם כדי לעורר רחמים.

מעניין, שכדי לסלק את הילדים הללו מהרחובות הרשויות המקומיות מוצאות דווקא די כוח אדם. לעומת הילדים, שאין להם שמות, לרשויות יש גיבור שיש לו שם. כאמל רמדאן, הממונה על ענייני הרווחה והעבודה בעיר חמת, המספר שאנשיו יוצאים מדי בוקר וערב אל הרחובות כדי לעצור את מקבצי הנדבות ולהעבירם למשטרה. שם הם נעצרים, עד שהוריהם באים לאוספם, או שהם מועברים למעונות מיוחדים. רבים מהם כלל אינם מבני העיר חמת, הוא מסביר, הם באים מאזורים אחרים. אכן, "עבירה" איומה. ואולם העיר ההרוסה הזאת, באמת אינה יכולה, מבחינתה, לקלוט את כל קבצני המדינה.

תופעה קשה אחרת היא אונס של נשים ובנות. זוהי אסטרטגיה מלחמתית, ולא רק פרץ של יצרים שמחוללת המלחמה, קובעים ארגוני זכויות האדם. אחד הארגונים הללו פירסם בשבוע שעבר נתונים, ולפיהם יותר מ-4,000 מקרי אונס דווחו מאז תחילת האירועים במדינה. הארגון גם דיווח, כי סקר שקיים בקרב כ-600 אלף פליטים ועקורים העלה, שרוב המשפחות החליטו להימלט מהמדינה מחשש לאונס, ופחות בגלל אימת הלחימה.

גם כאן אין שמות לקורבנות. ובצדק. נשים שנאנסו ממיטות חרפה על המשפחה. הן הרי נחשבות אשמות באונס. גם הוריהן לא יזדהו ברבים, מחשש לנקמה בהם או, לא פחות חמור - איש לא ירצה להתחתן עם הבחורה שנאנסה, והוריה ייאלצו לפרנסה על סוף ימיהם. המידע על הקורבנות מגיע לפיכך על ידי פעילות של ארגוני נשים סוריות, המלקטות את הסיפורים מפי הפליטות המגיעות למחנות פליטים בירדן, לבנון או טורקיה. זהו רק מידע חלקי, שאינו כולל תיעוד של מעשי אונס של נשים שאינן מגיעות מסוריה למחנות הפליטים.

בסוריה עצמה התופעה של אונס קבוצתי בידי חיילים ולעיני בני המשפחה כבר היתה לעניין שבשגרה; אבל אימת האונס מלווה את הנשים גם בתוך מחנות הפליטים, האמורים לספק להן הגנה. סיפורים על נערות שנאנסו על ידי שוטרים השומרים על המחנה ועל ידי פליטים אחרים עולים מדי פעם בין תיאורי הלחימה ומזכירים את הסיפורים של נשים בעת הקרבות בבוסניה ובעיראק.

אם נדמה שרק המוות הוא המוצא המכובד מהזוועה, מתברר שגם למוות יש מחיר גבוה. מחירי הקברים התייקרו כל כך, עד שרק בעלי אמצעים יכולים להרשות לעצמם לרכוש חלקת קבר שמחירה מגיע לכעשרת אלפים דולר.

אילו היתה סוריה מסכנת שדות נפט כמו הטרוריסטים במאלי, ייתכן שמטוסים צרפתיים או בריטיים כבר היו חגים מעל שמי דמשק. אבל אונס, קיבוץ נדבות, או המחיר המאמיר של קברים אינם עילה להתערבות בינלאומית.