לא התנערתי מערפאת בזמן

כל בר דעת מבין שהסכם עדיף על כל סידור אחר שהוא חד-צדדי ביסודו. הסכם מחייב את שני הצדדים מרצונם, ואילו בחד-צדדיות יש משום אדנות ואף גחמנות: זה מה שצד אחד רוצה וזה גם מה שיהיה - נקודה או סימן קריאה. השאלה איפוא היא זו: האם ניתן במצב נתון או משוער להשיג הסכם? האם הוא ייושם בפועל משיושג? והאם יישמר בקפידה לאורך ימים? זאת השאלה ואין אחרת.

עכשיו, כשבוע לפני הבחירות בשטחים (אם ייערכו), וכחודשיים לפני הבחירות בישראל, אני מזדרז להשיב. כי בפעם קודמת התמהמהתי, איחרתי והחמצתי, ומרצ שילמה על ההתמהמהות ביוקר ואתה השמאל בישראל כולו.

בעבר טעיתי כאשר לא ניערתי את חוצני בעוד מועד מיאסר ערפאת. ערפאת מעולם לא היה ידיד אישי, ומעולם לא יצאתי מפגישה אתו בהכרזה - קניתי לי חבר - כפי שהכריז בנימין נתניהו, ראש ממשלה בשעתו. בתקופה מסוימת הצטייר ערפאת כשותף סביר, כאשר היה למנהיג הפלשתינאי הראשון שמכיר במדינת ישראל ומסכים לחלוקת הארץ. לימים, הוא התחיל מתעתע, הוליך את כל העולם שולל, וברגע מסוים היה ברור שאתו רחוק כבר לא נגיע. גם לא קרוב. כבר אז היה ראוי להתנער ממנו.

ומדוע לא התנערנו? כי תמיד קיווינו שיתקן את דרכיו ויחזור למוטב. ועוד סיבה: הוא היה נשיא נבחר, העם הפלשתיני בחר בו, וחייבים לכבד את ריבונות הבחירה החופשית של עם אחר, שכן. איך היתה ישראל מגיבה לו הפלשתינאים מצדם פסלו את אריאל שרון כפרטנר? וגם להם היו סיבות טובות לפסילה.

בין תעתועי ערפאת ושרון פרצה האינתיפאדה, הטרור הכה, אוטובוסים ובתי קפה התפוצצו, מכאן ומשם נהרגו, והשמאל הישראלי נשאר תקוע עם ערפאת כאילו היה מליץ היושר שלו. לא ניתן היה לבלוע את "היושב ראש", אבל גם לא הקאנו אותו. הוא נשאר בתפקידו עד שמת; אנחנו מתנו לפניו - פוליטית.

בימי ערפאת ניטש הוויכוח - האם הוא רוצה להתקדם ולא יכול או להיפך - יכול ולא רוצה. בנוגע ליורשו, מחמוד עבאס, אין ויכוח: הוא בוודאי רוצה והוא בוודאי לא יכול. האנרכיה ברשות הפלשתינית היא מוחלטת, יד איש באחיו, וגם מפלגתו של היושב ראש, הפתח, קרועה.

הסקרים האחרונים מלמדים על תיק"ו צפוי בין הפתח לחמאס. אין ברירה אלא להביא בחשבון ניצחון של החמאס או כמעט ניצחון. שותפות חמאסית בממשלה הפלשתינית הבאה היא ודאית, אף כי גם ודאות באזור הזה היא בעירבון מוגבל. האם ייאות החמאס לשבת אל שולחן המו"מ ולדבר עם ישראל? האם תיאות ישראל לשבת עם נציגיו של החמאס, שעדיין לא הכירו בקיומה? בכל מקרה צפויה לשני הצדדים תקופה ארוכה למדי, וכנראה גם מכאיבה, של הסתגלות הדדית.

האם ישראל, נאמנה לאינטרס שלה, צריכה להשלים עם המתנה ממושכת, שעלולה להימשך שנים על גבי שנים? האם באמת עומד הסכם בפתח, ורק צריך לפתוח לו את הדלת? האם שוב ייתקע השמאל הישראלי בעמדה עקרונית נכונה אך בלתי מציאותית בעליל? לישראל אין זמן לחכות לימות המשיח. עד אז היא תוסיף להירקב בכיבוש שלה, וכוח לא יהיה לה להתאושש ולהבריא מכל חולייה.

בתיאוריה - הסכם עדיף; בפועל - נסיגה חד-צדדית עדיפה. אפשר כמובן להיפגש עם אבו מאזן ואף מומלץ - שוב ושוב להיפגש ולהידבר. מומלץ גם לשחרר את מרואן ברגותי, שבין כל החלשים הוא היותר חזק. אבל הרוצה בטובת ישראל וכל אזרחיה - ייכון כבר עכשיו ליציאה מ-90% של הגדה המערבית, ו-10% ימתינו לגורלם עד אשר ניתן יהיה להגיע להסכם, ליישם אותו ולשמור עליו.

לשמאל בישראל אני מציע בזאת להסב יותר תשומת לב לעמדה המעודכנת של הימין הלאומני. גם הם, בנימין נתניהו וחבריו, גילו בשנה האחרונה את סוד הקסם של ההסכם - אך ורק הסכם. בעבור הסכם הם אפילו מוכנים לסגת מרצועת עזה. אולי דווקא בימין מבינים מה שבשמאל מתקשים להבין לפי שעה: שהסכם רחוק עד מאוד, לא מעשי, ובינתיים אפשר להקים עוד ועוד התנחלויות ולהרחיבן, להכשיר מאחזים לא חוקיים ולחזקם, להגביה את הגדרות והחומות, להרבות מחסומים ולבצרם, לחבר את ירושלים חיבורים-חיבורים, לבתר את הגדה המערבית בתרים-בתרים, לייהד את חברון בטיהור אתני אלים ולקצץ בנטיעות של כפרים פלשתיניים בחורף.

תגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
  1. 1
    הפעם יוסי שריד צודק.

    פעם ראשונה שאני שומע איש שמאל שמודה שטעה כנראה שבכול זאת יש עוד כמה אנשי שמאל שמבינים שהצד השני הוא זה שהאשם בכך שאין שלום וגם לא יהיה שלום בגללם כמובן.