דרוש נסראללה

מה מפחיד יותר: טיל סקאד סורי בעל ראש-קרב כימי, אשר יכול לפגוע בתל אביב ולהרוג אלפי איש בגז רעיל, או טיל קסאם פלשתיני מלא חומר נפץ פרימיטיווי, הפוגע בשדרות ולפעמים באשקלון וגורם נזק מועט? כוח ההרס של הטיל הסורי גדול בהרבה, ובכל זאת רק מעט ישראלים מהרהרים בקיומו, אם בכלל. ואילו הקסאם נתפס כאיום ביטחוני חמור, המטריד את ראש הממשלה, את מערכת הביטחון, את התקשורת ואת הציבור בישראל.

ליחס ההפוך בין יכולתם המבצעית של טילי האויב לבין רמת החרדה מפניהם הסבר פשוט: האיום הביטחוני אינו נובע מהטכנולוגיה של מערכות הנשק, אלא מהאצבע שעל ההדק. מנהיגי ישראל מציגים את נשיא סוריה, בשאר אסד, כמעודד הטרור הראשי באזור וכאחראי לחטיפת החייל גלעד שליט. אבל הם לא פחדו שאסד ישגר סקאדים, גם לא אחרי שמטוסי קרב ישראליים הרעישו מעל ארמונו. הוא אולי טרוריסט, אבל לא משוגע. אם ילחץ על כפתור השיגור, יסתכן בתגובה חריפה של ישראל, שתסכן את שלטונו ומדינתו. לכן אהוד אולמרט ועמיר פרץ מתגרים בו בלי חשש.

בניגוד לאסד, את מפעילי הקסאם בעזה אי אפשר להרתיע במטס של אף-16, וידם אינה רועדת כשהם משגרים עוד טיל מעבר לגדר. עוצמתם נובעת מחולשתה של הרשות הפלשתינית ומהעדר כוח ביטחון ריכוזי בעזה.

הבעיה הזאת מלווה את ישראל משנותיה הראשונות: הטרור מתפתח במקום שהממשל הערבי חלש. כך היה בירדן בשנות ה-50 וה-60, בלבנון בשנות ה-70 וה-80, ועכשיו ברשות הפלשתינית. ממשלות ריכוזיות בעלות צבא חזק, כמו סוריה, מצרים וירדן היום, יודעות להבטיח שקט בגבול, והתנהגותן צפויה. במקום שבו יש כאוס יש צרות של "ביטחון שוטף".

די לראות מה שקרה בלבנון. ברגע שהחיזבאללה השתלט על דרום המדינה והתחמש באלפי קטיושות ורקטות נוצר מאזן הרתעה יציב משני עברי הגבול. יציאת צה"ל מלבנון ב-2000 התאפשרה לא רק בגלל תעוזתו של אהוד ברק, אלא גם בזכות מנהיג החיזבאללה, חסן נסראללה, המקיים "חוק אחד ונשק אחד" בצד השני.

נסראללה שונא את ישראל ואת הציונות לא פחות ממנהיגי החמאס, מחוטפיו של שליט ומחוליות הקסאם. אבל בניגוד להם - לו יש סמכות ואחריות, ולכן התנהגותו רציונלית וניתנת לחיזוי סביר. בתנאים הקיימים, זה הכי טוב שיש. החיזבאללה שומר על השקט בגליל יותר מששמר עליו צד"ל הפרו-ישראלי.

בשטחים אין היום נסראללה כזה. מחמוד עבאס מתנגד לטרור ורוצה משא ומתן מדיני, אבל פועל כאינטלקטואל מיוסר וכפרשן, ולא כמנהיג סמכותי. ממשלת החמאס, שהראתה בתחילה סימנים מבטיחים של ארגון ומשמעת, נהגה כמוהו ומשכה כתפיים במשבר החטיפה. כלי הנשק בעזה מפוצלים בין ארגונים, כנופיות וחמולות, שישראל מתקשה להרתיע.

אירועי השבועות האחרונים בעזה הראו שוב, שהתנאי ההכרחי לגבול שקט הוא אצבע אחראית על ההדק מעברו השני. המסקנה המתבקשת היא, שעד להופעת גורם שישתלט על הביטחון ועל כלי הנשק בגדה המערבית - לא תוכל ישראל לסגת משם. לא די במו"מ עם עבאס וגם לא בהסכם אתו. חשוב יותר שהאמרה שלו על "חוק אחד ונשק אחד" תתגשם בשטח. אפילו יגשים אותה נסראללה פלשתינאי.

הירשמו עכשיו כדי לקבל עדכון יומי מאתר הארץ
נא להזין כתובת מייל חוקית
ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות