במלחמה כמו במלחמה: ישראל הולכת ושוקעת באווירה לאומנית מתלהמת והאפלה מתחילה לכסות על הכל. הבלמים שעוד נותרו לנו הולכים ונשחקים, קהות החושים והעיוורון שאיפיינו את החברה הישראלית בשנים האחרונות הולכים ומתעצמים. העורף שכה מרבים לשבחו בותר לשניים: הצפון הסובל והמרכז השאנן. אבל בשניהם משתלטת הנימה הלוחמנית, האכזרית ותאבת הנקם, וקולות קיצוניים שאיפיינו קודם לכן את שולי המחנה מבטאים עכשיו את לבו. השמאל שוב מאבד את דרכו, מתעטף בשתיקתו או "מתוודה על טעויותיו". ישראל חושפת פרצוף אחיד, לאומני.

ההרס שאנו זורעים בלבנון לא נוגע לאיש כמעט ורובו גם לא נחשף לעיניים ישראליות. מי שרוצה לדעת איך נראית עכשיו צור חייב לנדוד לערוצים זרים. כתב הבי-בי-סי מביא משם תמונות מצמררות, שכמותן לא תראו אצלנו. איך אפשר שלא להזדעזע לנוכח סבלו הנורא של האחר, מעשה ידינו, גם כשהצפון שלנו סובל? ההרג שאנו זורעים בעצם הימים הללו גם בעזה, קרוב ל-120 הרוגים מאז חטיפת גלעד שליט, 27 הרוגים ביום רביעי האחרון לבדו, נוגע עוד פחות. בתי החולים בעזה מלאים בילדים שרופים, אבל למי אכפת. חשכת המלחמה בצפון מכסה גם עליהם.

מאז הורגלנו לחשוב שענישה קולקטיווית היא נשק לגיטימי בידינו, אין להתפלא על כך שענישתה האכזרית של לבנון כולה על מעללי החיזבאללה לא מעוררת כאן כל דיון. אם בשכם היה מותר, למה לא בביירות? הביקורת היחידה שמושמעת על המלחמה היא על צעדיה הטקטיים - כל אחד הוא גנרל עכשיו - והיא בעיקר דוחקת בצה"ל להעמיק עוד את פעילותו. פרשנים, אלופים בדימוס ופוליטיקאים מתחרים בהעלאת הצעות קיצוניות. חיים רמון "לא מבין" איך עוד יש חשמל בבעלבק, אלי ישי מציע להפוך את דרום לבנון ל"ארגז חול". כתב צבאי, יואב לימור מהערוץ הראשון, מציע לקיים תערוכת גוויות של לוחמי החיזבאללה ההרוגים, ולמחרת לערוך תהלוכת שבויים בתחתונים, כדי "לחזק את המורל של העורף". לא קשה לנחש מה היינו חושבים על תחנת טלוויזיה ערבית שפרשנה היה מתבטא כך, אבל עוד כמה אבידות או כישלונות של צה"ל והצעתו של לימור תתממש. היש סימן מובהק מזה לאובדן העשתונות וצלם האנוש?

השוביניזם ותאוות הנקם זוקפים ראש. אם לפני שבועיים אמרו רק דמויות הזויות דוגמת הרב הראשי של צפת, שמואל אליהו, שיש "למחוק כל יישוב שממנו יורים על ישראל", עכשיו כבר מתבטא כך קצין בכיר בצה"ל, בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות". כפרים לבנוניים אולי עוד לא מחקנו כליל אבל את הקווים האדומים שלנו אנחנו כבר מוחקים. אב שכול, חיים אברהם, שבנו נחטף ונהרג בידי החיזבאללה באוקטובר 2000, יורה לעיני העיתונאים פגז של צה"ל לדרום לבנון, כנקמה על הריגת בנו. תמונתו אוחז בפגז המעוטר היא אחת התמונות המחפירות של המלחמה הזאת, והיא בראשיתה. קבוצת נערות מצטלמת גם היא, מקשטות בכתובות שחץ את פגזי צה"ל. את עמודי "מעריב", ה"פוקס" הישראלי, מעטרת סיסמה שוביניסטית שמזכירה מנגנון תעמולה נחות במיוחד, "ישראל חזקה", שמעידה דווקא על חולשה, ופרשן טלוויזיה קורא להפציץ תחנת טלוויזיה.

לבנון שמעולם לא נלחמה בישראל, מדינה עם 40 עיתונים יומיים, 42 אוניברסיטאות ומאה בנקים שונים, נהרסת תחת מטוסינו ותותחינו ואיש כמעט אינו מביא בחשבון את מחיר השנאה שאנו זורעים. דיוקנה של ישראל בדעת הקהל העולמית נהפך למפלצתי וגם זה לא נרשם בינתיים בטור החובה של מאזן המלחמה. ישראל מוכתמת בכתמים מוסריים כבדים, שלא יוסרו במהרה, ורק אצלנו לא רוצים לראותם.

העם רוצה ניצחון, ואיש לא יודע אל נכון מהו ומה יהיה מחירו. מלחמה שלעולם לא תביא להכרעה ניצחת מסתבכת בלא שאיש יודע להגדיר את סופה.

מול כל אלה נהפך גם השמאל הציוני ללא רלוונטי. כמו בכל מבחן קשה בעבר - בפרוץ שתי האינתיפאדות למשל - גם הפעם נכשל השמאל בדיוק ברגע שקולו כה חיוני כמשקל-נגד להלמות תופי המלחמה. לשם מה לנו שמאל, אם בכל מבחן אמיתי הוא מצטרף למקהלה הלאומית? מפלגת העבודה שוב מתגלה כשותפה נרצעת לכל ממשלה, אפילו את יולי תמיר ושלי יחימוביץ כבר לא שומעים בכלל, שלום עכשיו נאלמה דום, גם מרצ שותקת, פרט לח"כ זהבה גלאון האמיצה. כמה ימי מלחמה מרצון, וכבר מתוודה יהושע סובול שהוא טעה לכל אורך הדרך: שלום עכשיו היא פתאום "סיסמה אינפנטילית" בעבורו. חבריו שותקים ושתיקתם מהדהדת לא פחות. רק השמאל הקיצוני משמיע קול, אבל זהו קול שאיש לא מאזין לו.

וחושך על פני תהום: הרבה לפני שהמלחמה הוכרעה, כבר אפשר לקבוע שאל מחירה המאמיר מצטרפת גם העלטה המוסרית שהולכת ואופפת אותנו, מאיימת על קיומנו ועל דיוקננו לא פחות מהקטיושות של חיזבאללה.