צה"ל איננו רק השחקן המקומי הגדול ביותר בכלכלה ובכלכלת הדימויים, אלא שהוא השכיל להפוך עם השנים ל"אידיאל האני" של הישראלי. לכן הצבא הוא לא רק "ממש כמונו", כמו השכן ממול, כוונותיו טובות - הוא גם המיטב שלנו, כמו שהיינו רוצים להיות, אילו היינו באמת טובים. לא רק שהוא מוכן להקריב את חייו, אלא שהוא חושב באופן רציונלי, אינטלקטואלי, לוגי, יעיל ובעיקר יש לו יכולת נדירה לראות לעתיד. ובכלל, אלמלא הוא לא היינו מה שאנחנו. לא יכול להיות שהוא עושה מלחמה בלי סיבה ומפציץ כפרים שבהם מתחבאים בני אדם ותינוקותיהם במרתפים, והורס את כלכלת הצפון שלנו ואולי את כל הכלכלה שלנו רק משום שכבודו נפגע. הרי מדובר בעצמנו ובשרנו. ואנחנו הרי לא היינו מסכנים את חיינו בשביל אינטרסים זרים.

וכאשר הדימוי הזה משתבש, עוברים כמובן, כאילו אין הבדל, אל החייל הפשוט, גם הוא חלק מ"אידיאל האני": הפצוע, המיוזע, המחלץ את חברו משדה הקרב, דוד הנצחי הנלחם בגלית השיעי. כך נוטל הצבא לעצמו, בעזרת התקשורת שהתנהגותם של רוב כתביה ושדריה מעוררת את החשד שהיו משרתים גם משטר טוטליטרי, גם את תפקיד הגיבור וגם את תפקיד הקורבן. מי שיקשיב טוב לשידורים יוכל להבחין מיד בדקדוק: רק "אנחנו", "אותנו", "לנו" ו"שלנו". לאויב אין פנים או שמות, זולת כמובן נסראללה. וכך, אנחנו הקורבנות ואנחנו הגיבורים. זוהי משמעותה של החד-צדדיות, סיסמת הקרב של ישראל במשך שנים רבות: לא חשוב מה קורה מסביב, לנו הכוח, אנחנו נגדר, אנחנו נסגור, אנחנו נחסום, אנחנו נפציץ. אחרת אין לנו סיכוי. בעת מלחמה האגואיזם הלאומי הזה, מעבר להשלכותיו המוסריות, הופך להיות חלק מתהליך ההתאבדות הספקטקולרי של מדינת ישראל.

זו המלכודת הגדולה של דרך החשיבה הצבאית, דרך החשיבה היחידה של הישראלים ביחס לסכסוך: לא רק אמונה בצורך להיות עליון - צודק או לא צודק, מסוגל או לא מסוגל - אלא בעיקר אי היכולת לחשוב במונחי הצד השני, לא כאובייקט שחיל המודיעין מתרגם ומפרש, אלא כבני אדם. בצבא מבינים את הצד השני באמצעות "משחק מלחמה" (בז'רגון הגזעני היומיומי זה נשמע כך: "זה המזרח התיכון, הם מבינים רק כוח").

אבל מה, בסופו של דבר, אומר ההיגיון הצבאי? אנחנו צבא, הם אויב. הם רוצים להורגנו, כלומר אנחנו צריכים להורגם. צבא אינו יכול לחשוב אחרת. הוא קיים בשביל לחשוב על האויב כבן מוות. לכן, אם רק ייתנו לו, הוא יגשים את הנבואה שלו. חללים בחזית או בעורף רק "מאשרים את הציפיות", את התחזיות המודיעיניות. מטחי קטיושות על הצפון בעקבות הפצצת לבנון, אחרי החטיפה? אמרנו לכם, אומרת החשיבה הצבאית, הם מסוכנים, טוב שיצאנו למלחמה הזאת, מוטב מאוחר מאשר אף פעם. מבחינה זו, החשיבה הצבאית היא המלכודת האמיתית של ישראל. הכל נע בתוכה במעגל. אין ממנו מוצא, אלא בפנטזיה על הרס והרג טוטלי מסביב. "הרי הם רוצים להשמידנו".

אסונה של החברה הישראלית הוא שאין לה שום חשיבה מאורגנת אחרת. האימפוטנציה באה לידי ביטוי בחוסר היכולת להשיב על השאלה המוצבת מול מתנגדי המלחמה: "אז מה אתה מציע?" השאלה הזאת מבליעה שאלה אחרת: "מה אתה מציע, עכשיו כשהמלחמה כבר החלה?" יש כמובן רק תשובה אחת: להפסיק מיד! כל תשובה אחרת מניחה לצבא להמשיך ולהשתמש בצ'ק הפתוח שלו. כל תשובה אחרת משמעותה "כרגע יש אויב וצריך להכתיב לו פתרון מתוך עליונות. אחר כך נראה". אחר כך אינו מופיע אף פעם, כי כאשר הכל בסדר, הכל הרי בסדר, וכאשר חיינו נהרסים, לא רק חיי הלבנונים, אסור לדבר כי יש לוויות, או הפצצות, והכי גרוע - שומו שמים, לנסראללה יהיו הישגים תעמולתיים. וזו ממש התאבדות. וכוח ההרתעה. איזה כוח הרתעה יישאר לישראל אחרי המלחמה הזאת, אפילו תמחק את לבנון?

כל עוד הצבא אינו חשוד כמפעל בעל עניין - אחד מתוך כל בעלי העניין באזור ובמדינה - כל עוד אין הוא חשוד בהעדפת האופציה הצבאית, כי זהו ייעודו, כל עוד תנועת שלום היא אד-הוק, ולא אופוזיציה לאורח החיים והמחשבה הישראליים, אין לנו סיכוי לצאת ממעגל הדמים שלתוכו אנחנו מולידים את ילדינו.