"קביעה נשית רגשנית", יגידו העורכים בערוץ אל-מנאר של חיזבאללה על הטענה שעמים אינם מנצחים במלחמות. הם, ומשקיפים ערבים רבים, מגדירים כבר כניצחון ערבי את הצלחת חיזבאללה לחשוף את חיילי צה"ל לקרבות קשים ולתקוף זה כחודש את העורף הישראלי. אבל איזה ניצחון יש בכאלף לבנונים, בהם ילדים רבים, שהצבא הישראלי הרג עד כה? ומה הניצחון בכמעט מיליון אזרחים שנסו מבתיהם שנחרבו ופוצצו בינתיים? האם כל האובדן הזה שווה את חשיפת החולשה הישראלית מול מיליציה שמסבכת צבא מאורגן?

מצד שני, אי-ניצחון של הצד האחר אינו ניצחון ישראלי. גם אם ישולש מספר לוחמי חיזבאללה ויוכפל מספר האמהות הלבנוניות שישראל תהרוג, וגם אם ימחוק חיל האוויר הישראלי אלף כפרים, אי אפשר יהיה להשיב את ההרוגים הישראלים. הטראומות והנזקים הכלכליים ימשיכו להטביע חותם על חייהם של רבים. וגם אם הסכם שביתת נשק יהיה קרוב יותר לעמדות הישראליות מאשר ללבנוניות, זה לא יהיה ניצחון. ההתעקשות הישראלית לקבוע באופן חד-צדדי את כללי המשחק באזור מנציחה ומעמיקה את זרותה בו. על התעקשות זו ימשיכו לשלם דורות העתיד של ישראל.

אין להתפלא שזו אינה מלחמת "זבנג וגמרנו". במשך שש שנים הרגיל הצבא הישראלי את חייליו להגדיר את תקיפותיהם בשטחים הכבושים כ"לחימה". כלומר, טיפחו את האגדה כאילו יש משהו סימטרי ביחס שבין הצבא הישראלי המתוחכם והסדיר לבין חבורות הפלשתינאים החמושים בנשק קל ופצצות מתוצרת בית, שהתרוצצו ולמעשה התאבדו בין הטנקים והמסוקים, בעוד אלו מחריבים בתים ושדות. אכן, בכמה מקרים יוצאי דופן הצליחו הפלשתינאים בפעולות גרילה, שפגעו בחיילים. אבל אלו היו החריגים. פיגועי ההתאבדות בתוך ישראל מעידים על חולשתם "הצבאית" של הארגונים הפלשתיניים. עכשיו, שלח הצבא ללבנון חיילים שהתחנכו להאמין שלחימה זה לדרוס בתי פליטים בטנקים ובדחפורים, שקרב זה לירות ממסוקים על מי שלא מצליח לדגדג את הטנקים בכדורי הקלצ'ניקוב ושהגנה על המולדת זה למנוע מדי יום, באמצעות המחסומים, ממאות אלפי בני אדם לחיות כבני אדם.

למה להיזכר בזה היום? קודם כל, כי המלחמה בפלשתינאים נמשכת, ורושמת שיאים נוספים של אכזריות ממלכתית. ושנית, משום שמנטליות הסטנדרטים הכפולים והזלזול הבסיסי במי שאיננו "אנחנו" מסבירים טוב יותר מציוד מיושן ואימונים לקויים את המהלומות שספגה ישראל עד כה ושתמשיך לספוג. בלבנון כמו בעזה ובגדה, ישראל משוכנעת שכוח ההרס הבלתי מוגבל שלה הוא בעל כוח הרתעה ובעל כוח שכנוע פוליטי. וזאת משום שהיא מתעלמת מהגורם האנושי, מהחוסן שלהם שמתפתח במקביל להתעצמותו של כוח ההרס שלנו.

בצדק אנחנו דואגים לשלומם של תושבי הצפון, גאים בעמידתם, מבינים את אלו שעוזבים, מזדעזעים מסיפור מותו של כל אדם, מפגיעת קטיושה, מזדהים עם מוכי החרדה. קחו את מה שתושבי הצפון עברו במשך כחודש, הכפילו פי אלף והוסיפו מצור כלכלי, ניתוק החשמל, פגיעה באספקת המים, חסימת משכורות. כך "חיים" הפלשתינאים בעזה זה שש שנים.

הישראלים מאפשרים לצבאם להמשיך להרוס ולדרוס ולהרוג בשטחים הפלשתיניים. פה, כמו בלבנון, ההתעלמות מממדי ההרס חסר המעצורים והפרופורציה ומיכולת ההתמודדות האנושית המדהימה, היא המחדל הביטחוני-מודיעיני האמיתי. בגללו שוגים באשליות על "ניצחונות". אם הרקטות תוצרת בית על שדרות ממשיכות להיירות למרות הסבל הרב של הפלשתינאים, זה מכיוון שהפלשתינאים מסיקים, בצדק, שכוח ההרס של ישראל לא נועד למנוע קסאמים (או לשחרר את החייל גלעד שליט). הוא נועד לכפות עליהם הסדר כניעה, שאותו הם דוחים לא בניצחונות צבאיים אלא בכוח הסבל שלהם.