הקטיושות של חיזבאללה הרגו בחודש האחרון 18 ערבים ישראלים, מתוך 41 האזרחים הישראלים ההרוגים. ברור שחסן נסראללה לא התכוון להורגם. אבל כמי שיודע שבצפון הארץ חיים ערבים רבים, וכמי שיודע שמשגרי הקטיושות הלא-מדויקות שלו אינם יכולים לבחור את המטרה שבה יפגעו - אין שום משמעות לאי-כוונה שלו.

יותר מכולם, ישראלים אמורים להבין את טענותיו של נסראללה ל"אי-כוונה", להזדהות עם הבכורה שהוא מעניק ל"אי-כוונה" על פני התוצאה הקטלנית, ועם הנתק שהוא עושה בין הרציונל הגלום במכונת המלחמה שבנה, לבין רצונו הסובייקטיווי. "לא התכוונו" היא אמירה שעל גבה צלחו וצולחים דורות של ישראלים את מציאות שליטתם ארוכת השנים בעם אחר, החל מ"לא התכוונו לכבוש".

"אנחנו לא התכוונו להרוג אזרחים" היא מנטרה שנשמעת בישראל לא אחת, כשנדון מספר האזרחים - בהם ילדים רבים - שצה"ל הורג. לכאן אוטומטית נוסף הטיעון ש"הם" (חיזבאללה והפלשתינאים) מנצלים ניצול ציני את האזרחים, כשהם מתמקמים בקרבם ואף יורים מתוכם. הטיעון הזה נשמע מפי אזרחי מדינה שיודעים היטב איפה לפנות ברחוב אבן גבירול בתל אביב, כדי להגיע לקומפלקס הביטחוני-צבאי ששוכן בלב עירם האזרחית; חוזרים על הטיעון הורים לחיילים חמושים, שמביאים את נשקם הביתה בסופי שבוע, ומדקלמים אותו חיילים שבסיסיהם נושקים להתנחלויות, ושהפגיזו שכונות פלשתיניות אזרחיות מתוך טנקים ועמדות שהוצבו בהתנחלויות האזרחיות.

"לא התכוונו" הוא הבן דוד של "לא ידעתי", ושניהם השכנים הקרובים של המוסר הכפול. מה שמותר לנו, אסור לאחרים. מה שכואב לנו, לא כואב לאחרים (כי הם "אחרים"). חיילי צה"ל הרגו 44 ילדים בעזה מאז 28 ביוני, כשהתחיל המבצע הכושל לשחרור החייל גלעד שליט. 44 ילדים מתוך 188 בני אדם שצה"ל הרג - אזרחים וחמושים, שבחלקם הגדול יצאו לקרב אבוד מראש מול הטנקים הפולשים. שלושת ההרוגים האחרונים, ביום שני, הם שלושה חקלאים מבית חאנון, שפגז של צה"ל - מדויק בערך כמו הקטיושה של חיזבאללה - פגע בהם במקום במשגר רקטה שבו התכוון לפגוע.

הדרך להרג ילדים בידי מכונת כיבוש צבאית ואזרחית רצופה בהרבה אי-כוונות לגרום פגיעות אחרות לאזרחים; אלה אמנם אינן קטלניות באופן מיידי, אבל הן נוטלות מדי יום את טעם החיים משלושה מיליון וחצי בני אדם. אלה פגיעות שבימים כתיקונם זוכות, במקרה הטוב, לאזכור עיתונאי בגודל של בול. אבל אלה אבני הבניין ההכרחיות של משטר נישול שמטרתו לסכל את שאיפת העם הפלשתיני לעצמאות ולריבונות בארצו. האטימות והאכזריות שנדרשות לביצוען הפכו לטבע שני למאות אלפי ישראלים. בלי שהתכוונו. הנה כמה דוגמאות אופייניות: תעודת זהות שחייל החרים באישון לילה, ואז היא הולכת לאיבוד ונושאה אינו יכול לנוע בדרכים ולנסוע לעבודה, וחייב להוציא הון תועפות, במושגים שלו, על תעודה חדשה; עיכובים אינסופיים בשמש במחסומים ומול אשנבי המינהל האזרחי (עוד אובדן של ימי עבודה); צווי הפקעת אדמות; חסימות חדשות בכניסות לכפרים; מניעת יציאתם מטול כרם ומשכם של בני ובנות 16-35; סלילת כביש חדש להתנחלות; מניעת השיבה של משפחה פלשתינית לביתה בגדה; עוד בית שגדר ההפרדה המתקדמת מנתקת מהכפר ומהאדמות, מניעת ביקורי משפחה אצל האסירים. אין סוף לפגיעות האלו, ספר אחד לא יכיל אותן.

כשנוח לו, הישראלי הוא חלק מקולקטיב. לכן, כל פיגוע התאבדות וכל קטיושה מכוונים "נגד העם היהודי" - מה שכמובן תמיד מסמיך את ישראל לצאת למסעות עונשין שמוגדרים מלחמת קיום. וכשנוח לו - הישראלי מתכחש לשותפותו בקולקטיב, במנגנון הכיבוש שהוא שותף לו, ומתעלם מההשלכות ההכרחיות שיש לאופיו של אותו מנגנון, השולט שלטון אוטוריטרי בחייהם של שלושה וחצי מיליוני בני אדם שלא בחרו בו (הרשות הפלשתינית מראשיתה היתה פיקציה של שלטון, ללא סמכויות).

מצד אחד, הישראלי "הלא מתכוון" מנתק עצמו ממכונת הכיבוש והקולוניאליזם הישראלית, ופוטר עצמו מאחריות לכוונות לפגוע באזרחים הפלשתינאים, הגלומות בעצם קיומה. ומצד שני הוא מנתק את התגובות הפלשתיניות מקיומה של מכונת הכיבוש: הרי הם כיחידים וכקולקטיב "התכוונו לפגוע באזרחים", וזאת מעצם מהותם הנצחית כמוסלמים, כערבים - הבלתי תלויה בנו.