מי אמר שמשרדי ממשלה אינם זריזים? הנה מיהר שר השיכון, מאיר שטרית, להקפיא את עסקת הנדל"ן בין עיריית תל אביב לבין איש העסקים נחום בוכמן, זמן קצר לאחר שמבקר המדינה הגיש דו"ח המותח ביקורת על שיקולי העסקה. הלוואי שכך היו מדרבנים את הקמת הרכבת התחתית.

אלא שהזריזות במקרה זה עלולה להיות הרסנית. העסקה, שנרקמה בצעדים מדודים ובמאמצים גדולים במשך יותר משש שנים, רחוקה מלהיות עסקת נדל"ן אפלה ורבת אינטרסים. מדובר בדולפינריום, הבניין המוזנח החוסם ומכער את רצועת החוף ומפריע לעירייה לממש את תוכנית הטיילת. בוכמן הוא הבעלים הפרטיים של השטח ושל הבניין ונספחיו, וחוזה החכירה שלו עם מינהל מקרקעי ישראל מתיר לו שם שימוש מסחרי מיוחד לעוד 70 שנה.

עיריית תל אביב והמינהל ניסו לשכנע את בוכמן לפנות את הדולפינריום. זה לא היה קל. במשך המשא ומתן הוצע לו בתמורה לקנות שטח לבנייה: שטח ציבורי פתוח (שצ"פ) ליד מסגד חסן בק, המשמש מגרש חניה וגרירה עירוני. הואיל ומדובר בתוכנית בלא מכרז, ההופכת שתי יחידות תכנוניות נפרדות ליחידה תכנונית אחת - מחיר השטח שנמכר לבוכמן נקבע בזהירות מופלגת, על ידי השמאי הממשלתי: 245 מיליון שקל.

העסקה לא הלהיבה את בוכמן. סכום הקנייה נראה לו גבוה, המחיר שנקבע לדולפינריום - 45 מיליון שקל (פחות דמי הפינוי המוטלים עליו) - לא מצא חן בעיניו, ובכלל אמר שאיננו קבלן בניין ואינו רוצה לבנות בתל אביב. בוכמן עירער, ובעקבות הערעור קבע השמאי הממשלתי שומה גבוהה יותר לשטח: 280 מיליון שקל. בוכמן התנער מן העסקה.

לפני כשנה שוב התעוררה העסקה לחיים. בוכמן מצא קבלן שיבנה על השטח המוצע, הוועדה לסביבה חופית דנה בתוכנית ואישרה אותה, מוסדות המינהל התכנסו לאשר, ולראשונה היה נדמה למנכ"ל עיריית תל אביב, האחראי לקידום התוכנית, שהיא עומדת להתגשם.

בשלב הזה הגיש מבקר המדינה לעירייה דו"ח, המותח ביקורת חריפה על העסקה. המבקר קובע, כי העירייה לא היתה אמורה לכרוך את פינוי הדולפינריום עם שינוי הייעוד של השטח הציבורי מצפון לחסן בק וכי היה עליה לנהל שתי עסקות נפרדות: האחת עם בוכמן, לפינוי הדולפינריום, והאחרת עם קבלן כלשהו, שיזכה במכרז פתוח, גלוי לציבור, לבנייה למגורים על השטח הציבורי.

תביעתו של המבקר נשמעת הגיונית. לכאורה, אכן אין להעביר בכל מחיר שהוא, אפילו הוא גבוה, קרקע עירונית לידיו של יזם בלי מכרז. אלא שבמקרה הזה המלה "מכרז" מבלבלת: אין מדובר בשתי תוכניות בינוי שאוחדו בגלל גחמה. מהמסמכים שליוו את ניהול העסקה, הפתוחים לעיון הציבור, עולה כי אין בה כל פגיעה באינטרס הציבורי והעירייה או נציגיה אינם יכולים "לגזור ממנה קופון". זאת ועוד: השטח הציבורי הפתוח כלל לא יועד לבנייה. שינוי הייעוד שלו יכול להיעשות רק כפיצוי לבעלים פרטיים של שטח אחר, חשוב ממנו לציבור; במקרה זה, השטח שעליו בנוי הדולפינריום.

גם אם שטח מגרש החניה והגרירה העירוני יוצא למכרז, ייתכן שיעברו עשר שנים ויותר עד שיימצא קבלן מתאים, ומכל מקום - לבוכמן לא תהיה שום סיבה לוותר על הדולפינריום, והציבור ייצא קירח מכאן ומכאן - הטיילת לא תיבנה, ועל שטח ציבורי פתוח ייבנו מגדלים.

לסיפור הדולפינריום חשיבות ציבורית גדולה כי תל אביב עלולה להיתקע עוד 70 שנה עם המטרד המכוער והמיותר, אך יותר מזה - כי הוא מאיים על העירייה בשיתוק. בתחילת ימי המדינה נעשו גדולות ונצורות, לפעמים תוך כדי עקיפה פתלתולה של החוק. מאז נקבעו חוקים והוקמו ועדות, שנועדו לאפשר לציבור לפקח על הפעילות של נבחריו. אלא שלא פעם נראה, כי בחסות ההקפדה היתרה על החוק והתקנות נכבלות ידי העיריות.

עיריית תל אביב, ככל עירייה, מחויבת להקפיד על החוק באופן שלא רק ייעשה אלא גם ייראה. עם זאת, קריאה זהירה של מסמכי העירייה ומינהל מקרקעי ישראל מעלה תמיהה לפחות על תביעתו הנחרצת של המבקר להפריד בין העסקות. תביעתו זו דוחקת את העירייה לפינה משתקת, שבעקבותיה עלולים ראשיה, מרוב חשש מביקורת, לוותר על המאמצים ולהניח לדולפינריום להתפורר לו לאטו על החוף.