אחת לשנה חושף מחקר בלתי מוטה כשל מפתיע בשיטה הכלכלית. השנה עשתה זאת אסנת פיכטלברג-ברמץ ממינהל המחקר והכלכלה של משרד התמ"ת, שגילתה כי לפחות 30% מכלל האמהות לפעוטות עד גיל ארבע בישראל (כ-245 אלף נשים), עובדות במשרה חלקית. ב-20 השנים האחרונות, קובע המחקר, עלה מספר הנשים העובדות במשרה חלקית מ-3% ל-31%.

נשים רבות, טוענת החוקרת, נאלצות לעבוד במשרות חלקיות, ולמעשה הן מובטלות-למחצה - מכיוון שהן אינן מוצאות עבודה במשרה מלאה שתאפשר להן גם לטפל בילדיהן, או מפני שכאשר מחשבים את שכר העבודה לעומת עלות הגן, המעון או המטפלת, יוצא ש"הן משלמות כדי לעבוד". המחקר בוודאי איכזב את אותם כלכלנים שמטיפים לנשים לצאת לעבודה, ורואים בה פתרון קסם לכל - למצוקה, לאפליה על רקע מגדרי ולרמת ההשתכרות הנמוכה. אך יותר מהם אמורים להתאכזב אנשי התמ"ת עצמם, שכבר לפני שנה גיבשו, מתוך אותה תפישת עולם, הצעה לסבסוד המעונות.

ואכן, ביולי 2005 הורחב בסיס תקציב האגף למעונות יום ומשפחתונים ב-150 מיליון שקל לשלוש שנים, במטרה "לשלב נשים בשוק העבודה". ההנחה היתה שאם יהיו לנשים יותר מקומות להשאיר את ילדיהן תמורת פחות כסף, יהיה להן יותר זמן לעבוד. כך השוק ישקיע במעון - וירוויח בעבודה. השינוי נועד לתמרץ בעיקר נשים חד-הוריות, שב-2005 נשללו מהן קצבאות.

נשמע טוב? לא ממש. לא רק משום שהמעונות שייכים לתמ"ת ולא למשרד החינוך ולכן אים מהווים חלק אינטגרלי בממערך הטיפול בגיל הרך, אלא משום שאין היום משרה מלאה בשכר סביר משמונה עד ארבע (שעות הפעילות במעונות), ולהוציא את השכבה המקצועית הגבוהה ביותר (היי-טק, ניהול פיננסי וכדומה), אי אפשר למצוא בשוק משכורת שתממן מטפלת (בשעות שבהן המעון כבר סגור) בנוסף לתשלומי הורים בבית הספר והגן. סבתות המתגוררות עם ההורים או או-פר" פיליפינית, אינן זמינות לכל אחד.

אין זה מפתיע, איפוא, שלמרות המאמצים והשקעת הכספים המגמה הפוכה לחלוטין מזו שקיוו לה יוזמי "שילוב אמהות במשק העבודה", ושיעור האמהות הצעירות היוצאות לעבוד לא רק שלא גדל, אלא שהן נדחקות בחזרה הביתה.

הסיבה העמוקה יותר המונחת ביסוד המצב הזה היא שב-20 השנים שהמחקר מתייחס אליהן, חל שינוי דרמטי בישראל, והעובד נהפך מאדם בעל משפחה וצרכים אישיים ל"כוח עבודה". העבודה איננה עוד חלק ממעגל החיים, מרכיב שנועד לשרת את האדם. האדם משרת אותה.

הרחבת המעונות וסבסודם חשובים, ולמען עתיד הילדים יש להמשיך בכך, אך גם הם לא יפתרו את הבעיות בתחום התעסוקה כל עוד משפחה וילדים מצטיירים כאויבי העבודה. הלוא באותו שוק עבודה שבו אמהות אינן יכולות למצוא משרה מלאה בשעות גמישות (כפי שנהוג משנת 2000 באנגליה, למשל), תגמול הוגן ותנאים סוציאליים שיקנו ביטחון תעסוקתי וייצרו תחושת שייכות ונאמנות למקום העבודה - גם האבות אינם מוצאים משרה שתשתלב עם גידול הילדים וחינוכם.

בעניין זה אין הבדל בין עבדי ההיי-טק בעלי החוזים האישיים השמנים לבין עובדי חברות כוח אדם: כולם חייבים להתמסר טוטלית לעבודה, אחרת יעדיפו "כוח עבודה" טרי על פניהם. הזוגות הצעירים מהמעמד הבינוני, המתמרנים בין משכנתה לבין תשלומי עתק בחינוך האפור (ככל שהם נעדרים יותר מהבית כך עולה מחיר הטיפול בילדים והצורך שלהם לפצות את ילדיהם) עושים חשבון פשוט: מכיוון ששכר הנשים נמוך מזה של הגברים, עדיף שהגבר יחזיק במשרה המלאה (שפירושה מינימום זמן למשפחה), ואילו האשה תעבוד בינתיים במשרה חלקית.

בעשירונים התחתונים השיקול דומה, אך מכיוון שהיצע העבודות לנשים יורד בהתאמה לירידה בהשכלה ולמרחק מהמרכז - הן מסתפקות במשרות חלקיות שמעכבות אותן מבחינה מקצועית. מחקר שנעשה במשרד החינוך מראה על זיקה מובהקת בין השכלת האם להתפתחות ילדיה. אמהות שלא יצליחו בעבודה לא יתקדמו ולא ירכשו השכלה יעכבו גם את ילדיהן.

המפתח לשינוי בשוק העבודה טמון, באופן אבסורדי, בכך שהעבודה תיהפך מערך בלעדי לחלק ממעגל החיים והחברה. בשירות הציבורי אמהות צעירות עובדות, על פי חוק, עד השעה שלוש או ארבע במשרה מלאה. מדוע לא ליישם חוק דומה גם בשוק הפרטי, ולהחיל אותו גם על אבות המעוניינים בכך? תיאום בין המדינה, הקהילה ומקומות העבודה יכול להניב פתרונות יצירתיים רבים, בדומה לנעשה אנגליה ובמדינות סקנדינוויה, למשל. לפחות חלקם יוכלו להצליח - כל עוד המטרה שתעמוד במרכזם תהיה האדם, לא רק התפוקה.