גם לישראל יש מעתה קורמורן טובל בנפט - אותו סמל לזיהום הסביבה, שנצרב בתודעה העולמית. הקורמורן נראה ברחבי העולם אחרי אסונות של דליפת נפט, שגרמו לו לבוסס בחומר הרעיל. העוף הזה נהפך להמחשה של חורבן סביבתי אחרי מלחמת המפרץ הראשונה, שבה פוצץ סדאם חוסיין את בארות הנפט וזיהם את המפרץ הפרסי.

בישראל אין מדובר בקורמורן וגם לא בבארות נפט, אלא בציפור מים שהונצחה בעדשות מצלמות העיתונאים וצלמי הטלוויזיה בסיור שאירגנה לפני כמה שבועות העמותה הסביבתית "צלול" בנחל לכיש, שחלקו עובר בלב העיר אשדוד בדרכו אל הים. הציפור נראתה מפרפרת לאטה, מנסה לשווא להגיע למקום בטוח יותר, שאין בו חומרי דלק שבתוכם מצאה את עצמה.

בניגוד לקורמורנים הספוגים נפט במפרץ הפרסי ובמקומות אחרים בעולם, הציפור האומללה בנחל לכיש לא נפגעה מאסון או מלחמה. אלה קורים בדרך כלל באופן חד פעמי, והטבע ויצוריו מצליחים להתאושש מהמכה שהונחתה עליהם. הציפור הזאת נפגעה ממחלה כרונית הראויה לשם "דלקת הנחלים הישראלית" - מחלה המתאפיינת בטפטוף של ביוב עירוני וזרזיף של שפכים תעשייתיים, לפעמים אף בזרם שוצף.

הציפור בנחל לכיש לא פגעה באיש ולא איימה על איש, לא הזיקה ליבולים חקלאיים וככל הידוע לא נשאה מחלות. היא פשוט ניסתה לחיות את חייה, ואפילו הצליחה לנצל את המים בנחלים אחרים - מים המכילים שפכים, אך לא חומרים רעילים בריכוז כה גבוה. גם חברותיה התרגלו בלית ברירה לנחלים האלה, ואפשר לראות אותן עפות ומצליחות לשרוד במי נחלים כמו הירקון.

הקידמה כיתרה את הציפור מנחל לכיש בכל מקום שבו עפה. היא חלפה על פני כבישים ומרכזי קניות חדשים, מפעלים מתקדמים ואפילו פארק חדש שהקימה עיריית אשדוד בצדי הנחל. פארק, שהעירייה מקפידה לסכור בעפר כדי שהזיהום לא יחדור אליו.

אלא שהקידמה אינה עוצרת את טפטופו של הזיהום ואת החורבן הסביבתי. היא מסתירה אותם ומעבירה אותם לצינורות רחוקים. די בכמה צינורות כאלה למלא קטע קטן בנחל לכיש בזוהמה מצחינה ולהמית ציפורים וצבים ובעלי חיים אחרים.

התבוננות חברתית-כלכלית בגורל הציפור וחיות בר אחרות מביאה למסקנה, שבישראל אפשר לפגוע בסביבה באופן חמור ביותר ולא להיענש. יש דברים חשובים יותר מאכיפת חוקים המגינים על הסביבה ואין מחיר לחיי ציפור או צב. אילו היו מנהלי מפעלים וראשי רשויות, בעלי מוסכים ותחנות דלק נשפטים ונידונים למאסר מפני שזיהמו את הסביבה, ואילו שילמו קנסות בשיעור שהיה מסכן את קיום עסקיהם אחרי שהרעילו את האוויר - הרבה יותר צינורות היו מתחברים לרשת הביוב, ולא לנחלים, ופחות חומרים רעילים היו משתחררים לאוויר, למים ולקרקע.

באיגודי הערים, במשרדי הממשלה וברשויות המקומיות יודעים מאין הצינורות באים ולאן הם הולכים, מאין הארובות צומחות ולאן הן נושפות את תכולתן. יודעים ולא עוצרים, מטפלים באטיות אך לא מצליחים למנוע, מבטיחים לשקם ולא ממש מצליחים.

לפני שלוש שנים נשא האקולוג האמריקאי פיטר רייבן הרצאה על המשבר הסביבתי בעולם בכינוס מדעי במוזיאון להיסטוריה של הטבע בלונדון. רייבן ניסה להסביר את התועלת המעשית שיש בשימור בעלי חיים והוסיף: "יש יצורים שהם פשוט יפים ומעשירים את חיינו בדרכים רבות ומעניקים לנו השראה בכל יום. על פי כל מדד מוסרי או אתי, אין לנו כל זכות להשמידם; אך אנו עושים זאת בפראות, בלא מעצור ובקצב הולך וגובר בכל יום".