צה"ל והמינהל האזרחי השכילו לבשר לציבור הישראלי על הפעולות שנעשות כדי להבטיח את התנהלותו התקינה של מסיק הזיתים, שעונתו התחילה בשבוע שעבר. אוזניים ישראליות מתורגלות ממקמות מיד, ובצדק, את המטריצות של אותו מסיק מאובטח: כל כפר שהוכח כמועד להתנכלויות מתנחלים ולפגיעות בחקלאים הפלשתינאים, במטעיהם וביבולם.

בניגוד לאבטחה הצבאית והמשטרתית המוגבלת שניתנה בשנתיים האחרונות למוסקים הפלשתינאים, השנה צפויה אבטחה רצינית במיוחד, ובצה"ל מבטיחים לאפשר מסיק "עד הזית האחרון". כלומר: לסכל ניסיונות פגיעה והפחדה מצד מתנחלים. הרב אריק אשרמן מ"שומרי משפט, רבנים לזכויות האדם" מתרשם שלפחות ברובד של מפקדי הצבא - יש נחישות להבטיח את שלום המוסקים והמסיק. התנכלויות ופגיעות המתנחלים, שהטילו אימה בכפרים, היו גם לפני שנת 2000, אך הן התפשטו עם פרוץ האינתיפאדה השנייה. הצבא והמשטרה התגלו כנוכחים נפקדים, כחסרי אונים או אכפתיות. המפקדים הצבאיים מצאו פתרון נוח: הם סגרו שטחים מעובדים נרחבים בפני כניסת בעליהם, הפלשתינאים, כדרך "להגן עליהם" מפני המתנחלים.

"שומרי משפט" ופעילי שמאל ישראלים אחרים, כמו אנשי תעאיוש, החליטו כבר ב-2002 להתלוות לחקלאים הפלשתינאים, למרות הסיכון שמתנחלים יפגעו גם בהם. ניסיונם העשיר של "שומרי משפט" סיפק לאגודה לזכויות האזרח את העובדות שבבסיס עתירה שהגישה ב-2004 - יחד עם ארגון הרבנים הדיסידנטי הזה ועם חמישה כפרים פלשתיניים נגד המדינה וכוחות הביטחון. שמיעת העתירה, תשובות המדינה, התוספות והתיקונים לעתירה, בדיקת הבטחות המדינה, תיקון התשובה וכו' ארכו כשנתיים. ביולי 2006 נתן בג"ץ פסק דין שחייב את כוחות הביטחון להבטיח את זכות הפלשתינאים על קניינם ואת זכותם לעבד את אדמתם. צה"ל, המת"ק והמשטרה מחויבים עכשיו לפסק הדין של בג"ץ. לכן הם גם נשמעים תקיפים מאי פעם באזהרותיהם למתנחלים.

מבין ההתנכלויות הישראליות השיטתיות לחקלאות הפלשתינית, זו שיוזמיה ומבצעיה הם המתנחלים זכתה ליחסי הציבור השליליים המוצלחים ביותר: כמה ידועי שם התגייסו וסייעו במסיק מתוקשר פעם או פעמיים, חברי התנועה הקיבוצית הביעו זעזוע ומלווים בקביעות חקלאים בכמה כפרים, מאמרי מערכת תקיפים התפרסמו. אבל מה שאסור למתנחלים, מותר למדינה, לצה"ל ולמינהל האזרחי - ובגדול.

"מחסום ווטש", עוד קבוצה של ישראליות דיסידנטיות, מלווה את מסעות התלאות של חקלאים בצפון הגדה בניסיונותיהם להגיע לאדמותיהם שגדר ההפרדה כלאה ולמעשה הפקיעה מהם. הן מקבלות דיווחים משערים חקלאיים לאורך הגדר. המדינה הבטיחה לבג"ץ שתתאפשר גישת חקלאים לאדמות הללו. אז היא הבטיחה. במשך השנה רוב השערים פתוחים רק פעמיים בשבוע. כך שאנשים ויתרו על גידול ירקות וחיטה, הדורשים טיפול יומי, ועל רעיית צאנם בשטחים לא מעובדים. לעתים קרובות השערים לא נפתחים במועד. לעתים קרובות חיילים לא מכבדים את ההיתרים שבידי התושבים, או מחרימים אותם בתירוצים שונים. פעילות מחסום ווטש מבלות שעות בטלפונים ובנדנודים למפקדות צבאיות, כדי לברר מדוע שער לא נפתח במועד, למה היתר הוחרם, למה סורבה בקשתן של שתי נשים לקבל היתר כניסה לאדמת המשפחה.

עכשיו, במסיק, אמורים השערים להיפתח מדי יום, שלוש פעמים. במקום כמה עשרות היתרים לכל כפר, ניתנים כמה מאות - ועדיין רבים הם המסורבים, בתהליך שרירותי. הפגיעה היומיומית הזאת לא זוכה לכותרות.

הממסד הישראלי הכובש מתנכל כל הזמן לחקלאות הפלשתינית, ובעצם לאחת מאושיות הקיום הפלשתיני. גדר ההפרדה שכלאה מאחוריה אדמות של 42 כפרים, גדרות ביטחון מתרחבות והולכות של התנחלויות, הפקעת אדמות לצורך בניית כבישים עוקפים וכבישי ביטחון, הרס בארות, צווי סגירת שטח לצרכים צבאיים (כל שטח הבקעה), סגירת כבישים לפני תחבורה פלשתינית, מחסומי דרכים כל כמה ק"מ, שליחת משאיות על יבולן לדרכים משובשות וארוכות, המתנה של שעות וימים במחסומים לישראל, סגירת מעבר הסחורות בעזה במשך חודשים ומניעת שיווקה של תוצרת חקלאית, ביורוקרטיה מייאשת בבסיסי המינהל האזרחי, כדי לקבל היתרי כניסה לאדמתך שלך - או כדי לא לקבלם.

כל ההתנכלויות הממסדיות האלו, שנראות יותר ויותר מכוונות, מסבירות מדוע יותר ויותר שטחים מעובדים פלשתיניים נראים כאילו ננטשו, האדמה לא חרושה ועל העצים מרקיב הפרי, מדוע בשווקים הפלשתיניים נראית תוצרת חקלאית ישראלית יותר מפלשתינית ומדוע כל כך הרבה חקלאים זקוקים לחבילות מזון.