בשבוע שעבר נדחקה החברה הישראלית לשלושה מבואות סתומים: הפשרה החיוורת שאילצה את מארגני מצעד הגאווה בירושלים להמיר אמירה בוטה בהתכנסות מאופקת, התחמקותו של הרב הראשי הספרדי, שלמה עמאר, מכנס מסורבות הגט בצלו של הרב יוסף שלום אלישיב, והתבססות מעמדו של אביגדור ליברמן בממשלה.

לכאורה, השמאל אמור לגבש עמדה ברורה בכל אחד משלושת העניינים האלה. כל איש שמאל מבין, שלא ייתכן להסכין עם מינוי וישיבה בממשלה, בתפקיד בכיר, של פוליטיקאי המייצג את הדעות החשוכות ביותר ביחס לציבור שלם, אך גם המאבק למען זכויות ההומוסקסואלים והלסביות הוא חלק בלתי נפרד מן התפישה השוויונית וממלחמת התרבות שהשמאל אמור לנהל נגד כל גילוי של שמרנות מגבילה וחונקת, דתית או אחרת.

גם התביעה לפירוק המונופול האורתודוקסי בענייני אישות היתה צריכה להיות אחד הדגלים המרכזיים של השמאל. לא ייתכן להשאיר את המאבק בהתעלמותו אטומת הלב של הממסד הדתי מגורלן של נשים מסורבות גט - חלקן דתיות, רובן מסורתיות ואף חילוניות - רק בידי הפמיניסטיות הדתיות. עניין זה מייצג במובהק את הניגוד שבין מי שמאמין בזכותו של כל אדם להקים משפחה ולחיות חיי אישות כרצונו לבין מי שסבור, שמותר למדינה להפקיר את חיי אזרחיה (ואזרחיותיה) בידי ממסד דתי הצועד בהתמדה לאחור.

והנה, בשלושת העניינים האלה נשמע קולו של השמאל הישראלי מגומגם מתמיד. ולא רק משום שחלק מנציגיו לשעבר יצאו למערכת הבחירות בקול תרועה סוציאל-דמוקרטית רמה והתרסקו ביבבה דקה. מאלה כבר אין למה לצפות: מרגע שנכשלו כישלון חרוץ בקבלת החלטות מדיניות, הפנו עורף לעורף וקיבלו בהכנעה את ליברמן - קשה לקרוא להם בשם שמאל. מי שהיו אמורים להתייצב בתוקף נגד ההידרדרות הזאת הם דוברי שמאל מובהקים, פוליטיקאים והוגי דעות, הנענים לכל קריאה למען השלום והדמוקרטיה.

האם הוגי הדעות בשמאל הישראלי נעשו לפתע שמרנים? לא; קרה להם דבר הפוך. השמאל הרדיקלי אימץ בשנים האחרונות באופן סוחף את האופנה הפוסט-מודרנית של עמיתיו באירופה ובאוניברסיטאות בארצות הברית: הרב-תרבותיות. זו חילקה את האוכלוסייה למגזרים, איפיינה אותם בנרטיווים וקבעה, שאין עליון ואין תחתון, אין סיפור היסטורי אחד ואין קול תרבותי אחד, ובקיצור - תחת השמש יש מקום לכו-לם.

לרב-תרבותיות היה תפקיד חשוב בפירוק המונוליטיות הנוקשה של כור ההיתוך הישראלי, שבאמצעות מנגנוני הדרה אגרסיוויים פגעה בעקרונות הצדק החלוקתי ויצרה פערים. ההכרה בעושר התרבויות ובשוני בין קבוצות אף תרמה תרומה יצירתית ומגוונת למחקר ולאמנות וטיפחה זהות אישית וקבוצתית. אלא שבשלב מסוים נהפכה כל הטובה הזאת לחרב פיפיות.

חסידי הרב-תרבותיות נסחפו לפנאטיות. הם מתנגדים בתוקף להתערבות של פעילות פמיניסטיות ב"נוהג תרבותי" של ביצוע מילה בבנות, ברצח על רקע "כבוד המשפחה", בסרבנות גט וב"מנהג" של הכאת ילדים. רק דרך הפריזמה המתעתעת של הרב-תרבותיות אפשר להבין את השיתוק שאחז בכמה מנכבדי המאבק לזכויות ההומוסקסואלים כשהתברר להם, שהחרדים משתמשים בשיח התרבותי המגזרי שלהם עצמם: אם המצעד בירושלים מעמיד את הנרטיב ההומואי מול הנרטיב החרדי, הלגיטימי לא פחות באשר הוא נרטיב, איך ימצאו הצדקה למצעד?

וזה עוד לא הכל. אנחנו אמנם נגד ליברמן, התפתלו כמה אקדמאים ערבים בולטים, אבל לא נוכל לצאת נגד בוחריו. לא נשתיק את הנרטיב של העולים החדשים מרוסיה, הנדרסים מתחת להגמוניה הניאו-קולוניאלית הישראלית הוותיקה. למקהלה הרב-תרבותית הצטרף בחדווה המגזר המאורגן ביותר, המתנחלים. כל נציג שלהם המגיע לעמדת מפתח פוליטית ותרבותית תובע ייצוג ל"קול האחר", ומתכוון כמובן לעצמו ולחבריו.

המעבר מכור ההיתוך לחברה מגוונת הידרדר להתפוררות כוחנית ומתנכרת, הפערים רק גדלו, והקבוצות שהיו אמורות להתעצם נפגעו עוד יותר. הערבים, החרדים, העניים וכל העשירונים התחתונים, ותיקים וחדשים, נדחקו עוד לשוליים. בעלי ההון והכוח הפוליטי משתמשים בציניות ב"אחרותם" (דתית, רוסית, מזרחית או ימנית סתם) כדי לדרוס את כל החלשים בלי הבדל מגזר ונרטיב.

לכל אורך ההיסטוריה ידע השמאל להגיב על הידרדרויות מעין אלה בתשובה הניצחת של סולידריות ונחישות ערכית-רעיונית. על השמאל הישראלי להכיר עתה באומץ, כי הרב-תרבותיות מיצתה את עצמה: מזמן חדלה להביא תועלת, והיא רק מכשילה את החברה.