עקיבא אלדר | אצלנו זה לא יקרה

כשכותרות העיתונים בכל העולם סיפרו בהתלהבות על מאות אלפי מצרים, רובם צעירים, שמפגינים יומם ולילה בכיכר א-תחריר בעד רפורמה דמוקרטית, הופיעה בשולי העיתונים בישראל ידיעה קטנה. היא סיפרה, כי בסקר חדש שנערך בקרב הציבור היהודי בישראל, 52% מהנשאלים הסכימו להגבלת חופש הביטוי כל אימת שהדיווחים בתקשורת פוגעים בתדמית המדינה. הסקר, שנערך על ידי חברת גיאוקרטוגרפיה בעבור המכללה האקדמית תל אביב-יפו, מלמד ש-64% מהנשאלים מוכנים שהמדינה תגביל את חופש הביטוי במצב של איום ביטחוני. שיעורים דומים נמצאו לגבי הגבלת החופש האקדמי.

מדד הדמוקרטיה הישראלית ל-2010, שפירסם באחרונה המכון הישראלי לדמוקרטיה, מגלה, שכמעט 40% מהישראלים סבורים שבישראל יש יותר מדי חופש ביטוי. 59% מהיהודים שמזהים עצמם כימין, 49% מאלה שמגדירים עצמם מרכז, ו-39% מאלה שמכתירים עצמם שמאל, חושבים שארגוני זכויות האדם והאזרח דוגמת האגודה לזכויות האזרח ובצלם, גורמים נזק למדינה. אביגדור ליברמן ידע מה הוא עושה כאשר הכריז עליהם מלחמה.

הנשיא חוסני מובארק צריך לקנא בשכן היהודי, שעומד בראש "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון"; הנתינים של בנימין נתניהו מוחים מול הטלוויזיה (אם הם לא מרותקים ל"אח הגדול"). מדד הדמוקרטיה מראה כבר כמה שנים, ש-80% מהישראלים אינם מאמינים שיש בכוחם להשפיע על מדיניות הממשלה. בעיני חלק גדול מהם, הסדר הציבורי קודם לזכות המחאה וההפגנה; זאת ועוד, שישה מתוך עשרה יהודים סבורים שהמשטרה צריכה לפזר הפגנות, גם אם הן אינן מסכנות חיי אדם או רכוש וגורמות אך ורק לשיבוש בדרכי התחבורה.

אכן, אין מקום להשוות את הפועל המצרי, שחי על חומוס ופיתה ומעלים לו את מחיר הקמח, לפקיד הישראלי שנדרש לשלם עוד כמה שקלים בעבור מכל דלק. נכון, בישראל לא עוצרים בלוגרים באשמת פגיעה בכבוד הנשיא. מצד שני, מצרים אינה מחזיקה במשך יותר מ-43 שנה מיליוני אנשים תחת כיבוש צבאי, תוך תשלום מחיר ביטחוני, מדיני וכלכלי עצום. אפילו ראש ממשלת הימין, בנימין נתניהו, אמר בבר אילן שככה זה לא יכול להימשך, והודיע על תמיכתו בפתרון שתי המדינות.

אז אמר. מישהו שמע על מחאה נגד התעלמות ממשלות ישראל מיוזמת השלום הערבית ממארס 2002, שמציעה לישראל נורמליזציה עם כל מדינות ערב, תמורת נסיגה לגבולות 1967 (הליגה הערבית תומכת בחילופי שטחים) ופתרון מוסכם לבעיית הפליטים? "החברה הישראלית מעדיפה קונפורמיזם, צנזורה עצמית וצייתנות מתוך רצון", מאבחן הפסיכולוג הפוליטי פרופ' דניאל בר-טל מאוניברסיטת תל אביב; "גישה זו היא מתכון לקיבעון מחשבתי, עיוורון וחירשות".

בר-טל, שחקר את החסמים לשלום, אומר שהשלטון והצבא מציפים במשך שנים את הציבור, בעזרתה של תקשורת מגויסת, במידע שמתאים לנרטיב שאותו הם רוצים להקנות לו ("אין פרטנר", "ירושלים המאוחדת", "דין אריאל כדין תל אביב"). לדבריו, מהבחינה הזאת מצבנו חמור יותר מאשר מצבן של "מדינות סגורות" דוגמת הגוש המזרחי בשנות ה-70. שם האזרחים ידעו שהשלטון מלעיט אותם במידע מוטה, חיפשו מקורות מידע אחרים וחתרו לרפורמות שינוי. הציבור הישראלי מאמין לשלטון וסוגד ל"גורמי הביטחון". הוא סותם את אוזניו לקולות אחרים ומעדיף לסתום את פיהם של קומץ משביתי שמחה, שמתריעים מפני נידוי ושפיכות דמים.

לפי מדד הדמוקרטיה, 60% מהציבור הישראלי (יהודים וערבים) תומכים בדעה, ש"כמה מנהיגים חזקים יכולים להועיל למדינה יותר מכל הדיונים והחוקים". אין פלא שישראלים רבים, בהם פרשנים בכירים, משתתפים בצערו של הנשיא מובארק ומאוכזבים מהנשיא אובמה, שנטש אותו לאנחות. נתניהו צריך להציע לחבר המצרי שלו מקלט מדיני. מובארק ירגיש כאן כמו בימים הטובים שלו בבית.

תגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ